לוכדי חלומות

לוכדי חלומות

בשבת שעברה ישבתי עם אוהב, בני הצעיר, והכנו יחד לוכד חלומות  מערכת יצירה שאוהב קיבל ליום ההולדת. בערכה היה כתוב שלפי התרבות האינדיאנית, התפקיד של לוכדי חלומות הוא לסנן את החלומות הרעים, שיסתבכו ברשת החוטים שבתוך המעגל, אבל כדי להשאיר דרך לחלומות הטובים להגיע בכל זאת יש לשמור על מרכז המעגל פתוח, ללא חוטים. ישבנו והכנו וקישטנו יחד עד שהילד היה מרוצה מהתוצאה ותלינו את הלוכד מעל ראש המיטה שלו.

הפעילות המענגת הזו של הכנת לוכד חלומות (רעים) הביאה אותי לחשוב על כמה דברים. אחד מהם הוא כמה אנחנו רוצים לסנן דברים שנתפשים בעינינו כרעים או מפחידים מהחיים שלנו והשני הוא משמעות המעגל, הצורה העגולה, ואיך שני הנושאים מתקשרים אחד לשני.

ההגדרה הגיאומטרית של מעגל היא אוסף של נקודות במישור שמרחקן מנקודה אחת, המרכז, שווה. כלומר, מעגל, או עיגול, זו צורה שוויונית מאוד. לא בכדי יש בתרבות שלנו הרבה מעגלים ועיגולים שמסמלים שוויון: אבירי השולחן העגול, מעגל נשים, מעגלי שיח, קיבוץ נהלל שתוכנן במעגל כדי לסמל את צורת החיים השוויונית ועוד המון דוגמאות מתחומים שונים בחיים. העיגול מסמל גם מחזוריות כיוון שאם כל הנקודות שוות אין נקודת התחלה או סוף, וגם התמקדות כיוון שכל הנקודות בהיקף מתייחסות למרכז. כך יש לנו גם את מעגל השנה וגם מנדלות שעוזרות לנו להתרכז ולהרגע ע"י גדילה מעגלית וחזרה למרכז כל הזמן.

חשבתי לעצמי כמה אנחנו רוצים להיות במרכז תמיד, נניח להיות במרכז תשומת הלב של אחרים, אבל גם למקד את תשומת הלב שלנו במשהו – משהו שאנחנו רוצים להשיג, לקבל, תחושה או רגש, מקום אליו אנחנו רוצים להגיע, אולי גם מקום מנטלי או רגשי שאנחנו רוצים להיות בו. אנחנו רוצים להיות בפוקוס, במרכז של עצמנו, להיות מרוכזים, מאוזנים, בשיווי משקל.

והנה שוב הנקודה הזו שאני מחפשת כל החיים – נקודת האיזון, נקודת שיווי המשקל, נקודת האפס מאמץ. המרכז הזה, שאנחנו כבני אנוש שואפים להגיע אליו תמיד, זה המקום שכולם מדברים וחולמים עליו – המקום שבו יש הכל ואין כלום, המקור של הכל – כל המחשבות, כל הבריאה, היקום... המרכז הוא המקום ממנו כל הנקודות של המעגל נראות באופן שווה, המרחק שלהן  מהמרכז שווה, אף נקודה לא עדיפה או מקבלת משמעות שונה או חשובה יותר. אף רגש לא משתלט, אף סיפור, אף אמת, אף תיאוריה או רגש לא עדיפים על אחר, אין דבר נכון יותר או פחות, כשאני במרכז. הכל באיזון. הכל קיים ונראה, ושווה באמיתותו, במרחקו מן המרכז.

כמה אנרגיה אני משקיעה בחיפוש הנקודה הזו. בכמה אמצעים חיצוניים, לוכדי חלומות כאלה ואחרים, אני משתמשת כדי להגיע אליה. ובסופו של דבר היא בתוכי. היא שלי. הדרך אליה היא סך כל הסיפורים שאני מספרת לעצמי או שומעת מאחרים במהלך החיים. סך כל החוויות, סך כל האמיתות, סך כל הרגשות שחוויתי, שאני חווה. כשאני נמצאת במרכז, בנקודת שיווי המשקל שלי, אני יכולה להסתכל על כל ההיקף – כל הסיפורים, כל הרגשות, כל החוויות, שלי ושל אחרים – ולראות אותם שווים. לא לתת עדיפות לדבר, לא לתת לרגש מסויים להשתלט על אחר, לא להעלים רגשות או מחשבות או סיפורים. הם כולם שם וכולם שווים. גם מה שנתפש בעיני כרע או קשה או עצוב וגם מה שאני מחשיבה כטוב או משמח או נכון. ומתוך זה אני יכולה לבחור מה שבא לי באותו רגע, בלי שיפוטיות. מתוך ההבנה וההכרה שהכל שווה והכל קיים אני יכולה להיות הכל וכלום, להיות בשיווי משקל, באיזון. וכשאני שם, בתוך ההווייה האחידה והאחדותית הזו, כשהאינטראקציה שלי עם העולם באה מתוך איזון, אני יכולה לדבר אל אותו מקום אצל אחרים. להקרין את האיזון והאור שמגיע איתו  החוצה. אנשים מרגישים את זה ומגיבים לזה. מגיבים לזה אחרת מאשר אם אני לא מגיבה משם. גם אם אני מתנהגת בצורה זהה ואומרת את אותם דברים, אנשים יחוו אותי בצורה שונה. אם האנרגיה שלנו באה מתוכנו, מבפנים, אז אם אני במקום מאוזן האנרגיה שאני מקרינה החוצה תהיה מאוזנת ואנשים ירגישו שאני באמת מקשיבה להם ונותנת להם את המקום ותשומת הלב שהם צריכים באותו רגע ולא שקועה באמת שלי. אם אני מגיעה מתוך מקום אחר, מתוך השתלטות של רגש מסויים שלי, סיפור מסויים שלי, אנשים ירגישו את האנרגיה של המקום הזה ויגיבו אליה.

לא מזמן הבנתי שיש אנשים שהאינטואיציה שלהם מאפשרת להם לשים את האצבע על הנקודות הכואבות, המפחידות, הפחות נעימות אצל אנשים אחרים, בין אם הם מביעים את זה במילים ובין אם לא. יכולת להבין אינטואיטיבית מה נמצא שם מאחורי המילים והמעשים, גם אם הצד השני לא לגמרי מודע לכך או להתנהגות הנובעת מזה ואיך היא נתפשת אצל אחרים. לאחרונה הבנתי גם שהתנהגות מסויימת יכולה להרגיע את הנקודות האלה, או להזין אותן ולהעצים את הפחד או הכאב. בהתחלה חשבתי שזה עניין של שליטה ואם יודעים  לזהות את הנקודות הכואבות אז אפשר להימנע מהן כדי לא להכאיב או להפחיד. בשבוע שעבר הבנתי שזה לא עניין של שליטה בכלל. להיפך! זה עניין של שחרור והתמסרות למקום הזה של שיווי המשקל, למרכז המעגל, להבנה של משמעותו. אם אני בשיווי משקל ואיזון, עומדת במרכז המעגל ורואה הכל באופן שווה, אני משדרת אנרגיה של איזון, אנרגיה של הכל קיים, הכל אפשרי, הכל נכון באותה מידה. אם הכל נכון והכל אפשרי אז זה גם בסדר להרגיש פחד, זה בסדר להיות במקום של כאב, כי באותו מקום בדיוק יש גם הדברים שמאזנים אותם – אהבה ושמחה ואור. זו אנרגיה מרגיעה ומאזנת שמשפיעה על הצד השני ומאפשרת לו להיות פתוח לכך שגם הסיפור שלי קיים ונכון באותה מידה. זו אנרגיה מאפשרת. היא מאפשרת לראות יותר סיפורים, יותר אפשרויות, יותר פתרונות. היא מאפשרת לכל אחד להיות מה שהוא צריך להיות באותו רגע ולהבין שיש גם דברים אחרים. שברגע שנותנים מקום לרגש אחד, יש את אותו מקום בדיוק גם לרגש המשלים וההופכי שלו. וגם לרגשות אחרים. והכל נכון ובסדר ומתאים למקום ולזמן ולמרחב באותו רגע. מתוך המקום הזה צומחים ניסים. מתוך המקום הזה מגיע הריפוי. כל הדברים הכואבים, המפחידים, הרעים, מקבלים את הגודל האמיתי שלהם, שהוא לא גדול יותר מהדברים המשמחים, המאירים, האוהבים. כשאני במרכז, אני יכולה להביא אנשים אלי כי האנרגיה שכוללת בתוכה הכל חזקה יותר מהאנרגיה של משהו אחד לבד.

בחיים שלנו יש הרבה לוכדי חלומות – אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמץ בלסנן דברים רעים וכואבים: הולכים לטיפולים כאלה ואחרים, לומדים ועושים קורסים וסדנאות, נעזרים באנשי מקצוע, חברים, משפחה. לפעמים אנחנו פשוט מתנתקים, מדחיקים, לא רואים ולא שומעים, נמנעים ממקומות מכאיבים או מפחידים. אנחנו מקווים שכשהדברים הרעים לא יהיו שם, נגיע אל מקום שבו יהיו לנו רק דברים טובים וכך יהיו לנו חיים נעימים ושמחים, מאושרים. אבל אני חושבת שאין דבר אחד מוחלט. אין אור בלי חושך, אין רע בלי טוב ואם נמנעים מלהרגיש את הדברים "הרעים" גם הדברים הטובים דוהים עד שהם נעלמים גם. אני חושבת שצריך לחפש את הדרך למרכז, לנקודת שיווי המשקל. כי שם הכל קיים ושוב דבר לא משתלט ומשם הכל נראה ואפשר לבחור באמת מה טוב לנו בכל רגע. וכשאנחנו כבר מגיעים אל הנקודה הזו צריך לדאוג להישאר בה כמה שיותר משתי סיבות: ככל שאנחנו נשארים בה יותר זמן כך היא תתחזק ותגדל, תקרין למרחק גדול יותר ותוכל למשוך אליה יותר אנשים וכך גם אנחנו, כשנצא מדי פעם מאיזון וננדוד לנו לכיוון מסויים, נוכל לחזור אליה מהר יותר.  

Le Chat Noir מיכל ליבנה

כל הדברים היפים באמת

מתגלים בזמנם

האיטי הבלתי מתחשב

הפועם

בקצבו של הלב                              דניאלה ספקטור

מתרגלת סנכרון של קצב הלב עם קצב היקום.