האשה האחרת

האשה האחרת

 יש לכם בכלל מושג כמה זה כואב להיות האשה האחרת של גבר,

בשעה שזו את שנשואה לו?                                                                                                                                                                                                                                        

 

אלמה  (אלי)

 

"אלי, את מתנהגת כמו זקנה בת מאה. יש לי כמה הזמנות למסיבת ראש השנה ועדיין אינני יודעת לאיזו מהן אלך. מה שבטוח הוא שאת באה איתי אני לא מוכנה לקבל שום תרוץ למה את לא," אומרת לי מיקלה שותפתי לדירה.

אני מביטה בה בעיניים טרוטות, עדיין מנסה להתגבר על הג'ט לג שבמעבר מהחוף המערבי למזרחי. איך לא חשבתי על כך בשעה שהסכמתי להתחיל לעבוד מיד עם נחיתתי? בישיבה הראשונה עוד הייתי ערנית מעודף האדרנלין, אבל עם רדת החשיכה התחלתי להרגיש את השפעותיה של  "העין האדומה", כך מכנים את טיסת הלילה החוצה את היבשת.

היא מתחילה להקריא לי את רשימת המסיבות ומזכירה שמות של אנשים שלא שמעתי עליהם מימיי.  "את מתנהגת כמו מישהי שבאה מהכפר," היא נוזפת בי. "בעיר הגדולה את צריכה כל הזמן להתעדכן, ומה טוב יותר מאשר מדורי הרכילות?"

"את מוזמנת לבחון אותי בקשר לאנשי החברה באל.איי. אני יכולה לספר לך מי מתחתן, מי מתגרש, מי בוגד עם מי, ומי בהריון," אני עונה לה, "לא בגלל שאני קוראת את מדורי הרכילות אלא כי דניאל יודעת. זוכרת אותה? היא גרה אתנו במעונות ולמדה איתי במגמת התקשורת."

"מה איתה באמת?" שואלת מיקלה.

"נו מה את חושבת?" אני צוחקת, "היא בעלת טור רכילות, ומסתתרת תחת השם "הורד הלוחשת."

"באמת זו היא?" אומרת מיקלה, "לא הייתי מאמינה. אני קוראת אותה באדיקות."

"אין לי חשק לצאת למסיבה. הרי אני לא מכירה כאן איש," אני עונה לה ומפהקת.

"אני מבטיחה לך שבסוף הערב חצי עיר כבר תדע מי זו אלמה ביירון, ולא בגלל שאת בתו של הסנטור ביירון."

"אני זקוקה לכמה לילות שינה," אני אומרת לה.

"תוכלי לנוח בסוף השבוע," היא עונה לי.  אני נאנחת. "ואל תנסי להתחמק בתירוץ שאין לך מה ללבוש, כי את זה אני לא קונה. הייתי אתך כשפרקת את המזוודות שלך והבגדים שלך מעוררים קנאה בכל קנה מידה," היא אומרת.

"זה רמז שאת רוצה להשאיל ממני משהו?" אני שואלת. אני נזכרת שכך נהגה לעשות בימי הלימודים שלנו. כמעט כל בגד חדש שקניתי נלבש קודם על ידה.

"כמה שאת מכירה אותי," היא מצחקקת, "שמתי עיני על שמלה שחורה."

"אני מניחה שגם בחרת לך כבר נעליים," אני עונה לה.

"כן את אלה עם הפרפר בצד," היא מודה בפניי.

"את מוזמנת לקחת, אבל זה לא אומר ששכנעת אותי לבוא אתך," אני עונה לה, "ועכשיו תני לי לבדוק קצת מיילים."

אני מוציאה את המחשב, מקפלת את רגליי על הספה הרכה ומפעילה אותו. מיד מתחילים לעלות חלונות עם הודעות.

"אפשר לקבל סחרחורת מכמות ההודעות שלך," אומרת לי מיקלה.

"יש לך מושג כמה שעות משקיעים עד ששולחים לדפוס ירחון אופנה?" אני שואלת.

"אבל את העורכת הראשית," היא מתרעמת, "הבוסית של כולם."

"ו..?" אני עונה, "את חושבת שאני לא עובדת אלא רק קוראת מדורי רכילות כל היום?"

כאשר הוצעה לי המשרה, גם אני לא הערכתי נכון את שעות העבודה, למרות ניסיוני כעורכת בסניף באל.איי. אני עדיין תוהה אם עשיתי את הדבר הנכון.

אבא שלי, שאתו התייעצתי, עודד אותי. "זו הזדמנות נהדרת," הוא אמר בהתלהבות, "זו חשיפה כלל ארצית. לכי על זה."

יום רביעי היום ואני כל כך מתגעגעת אליו. זו הפעם הראשונה מזה שנים שאנחנו לא נפגשים. היה לנו מנהג קבוע להפגש כל יום רביעי לצהריים. "אם סנטור יכול להתפנות בשבילך," הוא אמר לי בשעה שקבעו את המנהג הזה, "גם עורכת מכובדת כמוך יכולה להתפנות בשבילי."

אני מתנערת ממחשבותיי ומתחילה לעבור על ההודעות. אם לא די בשפע ההזמנות למסיבת ראש השנה, הנה הגיעה עוד אחת מהמשרד.

"בא לך ללכת איתי למסיבה במשרד?" אני שואלת את מיקלה.

"זו בכלל שאלה? ברור שכן," היא עונה לי.

*

ערב המסיבה מגיע ומיקלה מתרגשת מאד. היא מזדרזת ללבוש את השמלה השחורה והנעליים השחורות עם הפרפר בצד. היא רק שוכחת שהיא לא מיומנת בהליכה עם נעליים גבוהות עקב כמוני. "את בטוחה?" אני שואלת אותה.

"קטן עליי," היא עונה לי. אני מניחה לה.

אני מתלבטת איזו מהשמלות לבחור. בהחלט יש לי כמות מכובדת של שמלות ערב ואני מתקשה להחליט. מיקלה נכנסת בסערה. היא מרחפת מאושר. היא ניגשת לארון, שולפת שמלה כחולה של מיו מילאן עטורה בכוכבי ים בצבע זהב בחלקה התחתון. היא מתאימה לה נעליים כחולות עם סרטי סטין כחולים. "אני לא מבינה על מה ההתלבטות. זו האחת המושלמת בשבילך."

"תראי איך כולם מסתכלים עליך," לוחשת לי בהתרגשות מיקלה בשעה שאנחנו נכנסות לאולם בו נערכת המסיבה. אין ספק שהבחירה בשמלה הכחולה המדגישה את צבע עיניי, מושכת תשומת לב.

לא עוברת דקה ואני מוקפת באנשי המחלקה שלי. אני מציגה בפניהם את מיקלה ואנחנו מתחילים לפטפט על הכל רק לא על עניני עבודה. האווירה נינוחה ואני שמחה שבאתי. אני ממעטת לאכול. אני עדיין לא מסתדרת עם השעות. פתאום שקט משתרר. אני מפסיקה לדבר ומנסה להבין מה קרה. הבנות שעומדות מולי מסמיקות ומשפילות עיניהן. אני מסתובב ורואה אותו. הוא נועץ מבטים במחשוף הגב הנדיב שלי.

אני נושכת שפתיי. רוצה למנוע ממילים עוקצניות לברוח מבעדן. אני מזכירה לעצמי שאני לא יודעת מי הוא הגבר הזה שגורם לכל הנשים כאן להתעלף. אני מחפשת בעיניי ללכוד את מבטו. יש לו עיניים כחולות קרות כמו קרח.

אני מתעשתת מיד וממשיכה לדבר, מתעלמת ממנו לגמרי. "אני מבין שאת העורכת מאל.איי," הוא אומר לי.

"הייתי," אני עונה לו, "עכשיו אני העורכת הראשית מניו יורק." באמת, אין לך משהו יותר חכם לומר לי?

"אני רפאל מסארו, הבן של בעלי קבוצת התקשורת," הוא אומר.

הוא מעצבן אותי. עוד ילד מפונק. כל כך מתחשק לי לומר שאני אלמה הבת של הסנטור ביירון, אבל אני לא אתן לו את הסיפוק הזה שיראה שהוא עיצבן אותי. "וחוץ מהבן של הבעלים?" אני שואלת בעוקצנות.

"הבעלים של חברת החדשות," הוא עונה, "ולא בגלל שאני הבן של. זה בזכות עצמי."

"יפה לך," אני אומרת וממשיכה לדבר.

"מה תשתי?" הוא לוחש לאזני.

"המחשוף שלי לא גילה לך?" אני עונה לו.

"זו את שבחרת ללבוש את השמלה הזו. לא ידעת שהיא תעורר ענין?" הוא עונה לי.

"האמת," אני עונה לו, "חשבתי שאני יותר מעניינת ממנה."

"תוכיחי," הוא עונה לי.

"לא מעוניינת," אני עונה.

אני מכירה גברים כמו רפאל מסארו. אם תאמרי להם לא, יש סיכוי רב שהם יחזרו אחרייך. אני לא אודה בפניי אף אחד, אבל הגבר הזה בהחלט מוצא חן בעיני. יש בו משהו שמסקרן אותי.

וכך באמת קורה. רפאל נענה לאתגר וכבר למחרת הוא מופיע, כבדרך אגב, במשרד שלי.

"תהיתי איך את נראית בבגדים רגילים," הוא אומר, "הייתי חייב לחזות בזה במו עיניי. רציתי שתראי גם אותי בחליפה יום יומית."

אני מחייכת. המיו מילאן היוקרתית הזאת היא לא בדיוק חליפה יום יומית, אבל היא הולמת אותו להפליא.

"ארוחת צהריים?" הוא שואל.

"אני לא מבשלת, אני עובדת," אני עונה לו כאילו לא הבנתי את כוונתו.

"יש כאן דוכן נקניקיות בכניסה לפארק שאני מת עליו," הוא אומר לי.

"מנסה להראות לי שאתה אחד מהעם?" אני צוחקת.

"אני אומר לך בכנות. את תאהבי את זה אני בטוח," הוא עונה.  הוא צודק.

"שזה לא יהפוך לעניין קבוע," אני אומרת לו.

"אני חולק עלייך," הוא עונה לי, "אני לא מתכוון לוותר על ארוחת צהריים אתך."

"אני מתכוונת  לג'אנק פוד טיפשון," אני עונה.

 

*

עבר רק חודש מאז המסיבה. אני כבר לא זוכרת את החיים שלי לפני רפאל. הנוכחות שלו לידי כל כך טבעית לי.

"אני חושב שהגיע הזמן שתעבירי את הדברים שלך לכאן," הוא אומר לי בשעת לילה מאוחרת, "זה נראה לי מיותר להסיע אותך כל יום חזרה לדירתך בשעות הקטנות של הלילה."

"אתה צודק," אני עונה לו ומניחה את ראשי על כתפו. אני עוצמת עיני שוקעת בהרגשה הנעימה של גופו החם ונרדמת.

מיקלה מאושרת לשמוע על החלטתי למרות שזה אומר שאנחנו נפרדות. "אני מאושרת שמצאת את האחד שלך," היא אומרת לי בלי שום טיפת קינאה. היא כל כך שונה ממני ועדיין לא מוכנה למערכת יחסים, ובכל זאת אין לה בעיה לפרגן לי.

עכשיו כשאנחנו גרים יחד אורח החיים שלנו השתנה. אני יוצאת מהעבודה מוקדם יותר, וכך גם רפאל. מידי ערב אני מכינה לנו ארוחת ערב ולאחריה אנחנו מבלים ערב שקט בבית.

"אני חייבת להמשיך לעבוד הלילה," אני אומרת לרפאל בצער, "הירחון עומד לצאת ויש לא מעט בעיות."

"את יכולה להשתמש בחדר העבודה שלי," הוא אומר לי.

אני עושה כעצתו, לוקחת את המחשב ומסתגרת בחדר העבודה שלו. כמה אני לא מופתעת לראות שהחדר מאובזר כהלכה. אני עוברת על החומר, מדפיסה אותו  ומסמנת את הטעון תיקון. למרות שהכל יכול להיעשות במחשב, אני עדיין אוהבת לראות את הגרסה המודפסת של הדף.

אני מחפשת עט זוהר להדגיש את התיקונים. אין לי ספק שאמצא אחד כזה באחת המגירות. בלי לחשוב הרבה אני פותחת את המגירות ובאמת מוצאת. אני עובדת שעה ארוכה וכשמסיימת רוצה להחזיר את העט למקומו. בטעות אני פותחת את המגירה הלא נכונה ונתקלת בתמונה ממוסגרת.

אני רואה בה את רפאל חובק אישה יפיפיה.

"מה את עושה?!" אני שומעת את קולו הכועס. מרוב בהלה התמונה רועדת בידי וכמעט נשמטת ממנה. רפאל מזנק ותולש אותה ממני. הוא סובב על עקביו ויוצא מהחדר.

אני כל כך נסערת שלא יודעת איך להגיב. אני הולכת בעקבותיו. "אני כל כך מצטערת," אני אומרת לו, "לא התכוונתי לחטט, רציתי להחזיר את העט הזוהר למקומו," אני אומרת ומראה לו את העט שעדיין בידי.

"הכל בסדר," הוא עונה לי. פניו רגועות ולא מסגירות דבר. הוא מסובב פניו ממני וממשיך לצפות במשחק הכדורסל.

אני מסיימת את עבודתי, אוספת את הניירות. מכניסה הכל לתיק וחוזרת אליו.  מה שקרה נשכח והערב מסתיים כמו כל ערב שיגרתי.

איש אינו מופתע בשעה שאנחנו מכריזים על אירוסינו אחרי שלושה חודשי חברות בלבד.

רפאל מודיע  לי שהוא מתכנן לנסוע עם חבריו לשבוע לקריביים לערוך שם את מסיבת הרווקים שלו. אני מבטיחה לעצמי לא להציץ בטורי הרכילות ומבקשת מחברותיי שתנהגנה כמוני. "זוהי המסיבה שלו והוא רשאי לעשות כרצונו."  למרות שהתמונות זורמות אני מתעקשת לא להסתכל עליהן.

את השבוע הזה אני מבלה עם חברות שלי, כל יום במקום אחר. הבילויים שלנו סולידיים ולא כולל מופעי חשפנות כמקובל. "אין לי צורך בזה," אני אומרת להן, "הרי יש לי את הטוב ביותר."

הן לא מרפות ממני, אבל אני מסרבת להקשיב. 

"את רוצה לומר לי שמעולם לא חיפשת דבר על רפאל במדור הרכילות?" שואלת אותי מיקלה.

"לא מעניין אותי מה היה בעברו, או מה קורה אתו בשעה שהוא נפרד מחיי הרווקות. מעניין אותי מה קורה שהוא איתי," אני עונה לה, "מי כמוך יודעת שבתור בתו של סנטור שמי הופיע לא מעט בטורי הרכילות. אני מתעבת אותם ולא מאמינה לכל מה שהם מפרסמים," אני עונה לה.

"אני חושבת שאת טועה טעות גדולה," היא עונה לי.

"באמת? את באמת חושבת שזה מעניין אותי אם איזה צעירונת שמחפשת פרסום יושבת לרפאל על ברכיו? תתבגרי מיקלה," אני עונה לה.

היא נעלבת ולא מוסיפה לדבר עוד בנושא.

 

*

אחרי חתונתינו המפוארת אנחנו נכנסים לשגרה נעימה. רפאל מגיע בשעות סבירות הביתה. במקרים הדחופים הוא מטפל מהבית. נעימות לי השעות אותן אני מבלה אתו לבד בבית. כאשר מתבקש אנחנו יוצאים לאירועים חברתיים, בסופי שבוע אנחנו סועדים עם בני משפחתו שאליהם התקבלתי בחיבוק חם.

מזג האוויר מתחמם ואנחנו נכנסים גם לשגרה של ריצת בוקר משותפת בפארק, שבסיומה אנחנו עוצרים לשתות קפה בבית קפה שכונתי קטן.

ובכל זאת אני מרגישה חוסר שקט.

אני שוכבת במיטתנו הגדולה ומנסה להבין למה. הרי לפני זמן לא רב הוא עשה איתי אהבה בתשוקה. מדוע יושבת לי אבן כזו כבדה על הלב?

גל של קור עובר לי בכל הגוף. אמנם אני מכוסה אחרי שהתקלחתי במים חמים, אבל אני רועדת מעט.

רפאל לא מרגיש דבר מהסערה העוברת עליי. הוא מצטנף לו בצד שלו, כל כך רחוק ממני. פתאום אני מבינה שמעולם לא ישנו צמודים. פתאום אני מבינה שהיא שם כל הזמן, האשה האחרת.

פניי נשטפות בדמעות, אבל אני מחניקה את הקול שלא יישמע.

אני מתחילה לשחזר דברים.  אומרים: "הכתובת היתה על הקיר." על הקיר שלי היא היתה עם אורות ניאון מהבהבים ואני לא ראיתי.

אני שולחת הודעה למיקלה. אין לי ספק שהיא ערה מכיוון שהיא חיית לילה רצינית: "כשיהיה לך זמן הייתי רוצה שנפגש. לא משהו דחוף."

כמה שאני מכירה אותה. למחרת בבוקר מוקדם היא מתייצבת במשרדי עם שתי כוסות קפה וקרואסונים ממולאים בשוקולד. "דברי," היא אומרת לי מיד אחרי שהיא מניחה כוס אחת לפניי.

אני קמה, סוגרת את הדלת וחוזרת לשבת. אני לוקחת את הכוס החמה בידי. אני מרגישה שאני עדיין קפואה מאתמול למרות שהתקלחתי במים רותחים אחרי ריצת הבוקר המשותפת שלנו.

"לא קרה כלום," אני מרגיעה אותה. אני חושבת איך בדיוק לשאול אותה מה שעומד לי על הלב.

"מה את יודעת עליה?" אני שואלת אותה לבסוף.

"על מי?" היא שואלת. היא באמת לא מבינה. למה שתבין.

"על האישה שהייתה בליבו לפניי?" אני שואלת. אני מתנסחת בזהירות. הרי הוא בעלי. כמה הייתי רוצה לומר לה שהיא שם, עדיין שם!

"בעצמך אמרת שזה לא חשוב," היא עונה לי, "הרי הוא נשוי לך. ספרי לי מה קרה."

"אני אומרת לך שלא קרה כלום, רק שאני מרגישה שהיא שם בינינו כל הזמן," אני עונה.

"אלי, אין שום דבר עליו במדורי הרכילות שאת לא מופיעה בו גם. הוא נאמן לך," היא עונה לי, "תאמיני שבדקתי ביסודיות מיד לאחר שהתקשרת."

"לא טענתי לרגע שהוא לא נאמן לי," אני ממהרת להגן עליו, "אבל אני יודעת שהיא שם בלב שלו. אני רוצה  לשמוע מה היה שם."

"את בטוחה שאת מוכנה לשמוע?" היא שואלת ואני רואה את הצער בעיניי, "זה ישנה משהו?"

"בבקשה מיקלה אני חייבת, אחרת אשתגע," אני עונה. אני מרימה אליה עיניים בתחינה.

"אלי! לא ישנת כל הלילה מתוקה שלי," היא קמה, מקיפה את השולחן ומחבקת אותי.

"בבקשה, ספרי לי כבר," אני מבקשת.

"הפרידה ממנה שברה אותו לגמרי. מאז הוא לא אותו גבר חייכן שהיה," היא אומרת לי לבסוף.

"אז למה הוא התחתן איתי? הוא בכלל אוהב אותי?" אני שואלת אותה מה שאינה יכולה לענות לי.

"אני בטוחה שכן," היא עונה לי מיד בלי לחשוב.

אנחנו יושבות בשתיקה ולוגמות את הקפה. אני נוגסת נגיסות קטנות מהקרואסון. אני ממש לא רעבה ובכל זאת מנסה לשדר שהכל בסדר. אנחנו נפרדות ואני ממשיכה בשגרת יומי. לשמחתי היום הזה עמוס מאד ומחשבותיי כולן נתונות לעבודה.

הערב שוב עובר בנעימים, אך כשמגיע רגע השינה שוב משתררת בליבי מועקה. הנוכחות שלה שוב מורגשת חזק בינינו, שעה שהוא ישן בפינה אחת של מיטת הקינגסייז שלנו ואני בשניה.

יש לכם בכלל מושג כמה זה כואב להיות האשה האחרת של גבר,  בשעה שזו את שנשואה לו?

ואז מצלצל הטלפון. המספר של הבית בקליפורניה על הצג. אני חומקת מהמיטה בזריזות. לשמחתי רפאל לא מתעורר. אני ניגשת לחדר העבודה ועונה.

 

*

אני מתעוררת בבוקר לאחר שישנתי שעה בלבד. ריח של קפה טרי מקבל את פניי. "אני חייב לצאת מוקדם יותר היום," אומר לי רפאל, "תודיעי לנהג מתי לאסוף אותך."

הוא לא נושק לי, גם לא מאחל לי יום טוב. עכשיו אני מתחילה להיות מודעת יותר לכל הפרטים הקטנים שלא שמתי ליבי אליהם בעבר. אבל ביום הזה זה לא מטריד אותי. המזוודה שלי ארוזה והזמנתי את הנהג כבר לקחת אותי לשדה התעופה. 

אני שמחה שהירחון התפרסם לפני יומיים ויודעת שאין לי שום משימה דחופה ואני יכולה להרגע בטיסה הארוכה הזו מחוף לחוף. אני מוטרפת מדאגה. אבא שלי שתמיד מקפיד על אורח חיים בריא, שוכב במצב קשה בבית החולים ואני מתפללת שאספיק לראות אותו. קולה של אמא שלי לא הותיר בי ספק שהמצב מאד חמור. "אני לא יודעת מאיפה הגיע התקף הלב הזה," היא יבבה לי בטלפון, "מה אני אעשה בלעדיו."

עם הנחיתה אני יוצאת כמעט בריצה החוצה ולמזלי בדיוק מגיעה מונית. "לבית החולים סידרס סיני," אני אומרת.

"אני מאד מצטער על אבא שלך מיס ביירון," הוא אומר ואני לא טורחת לתקן אותו שכעת אני מיסיס מסארו. "כולנו מתפללים להחלמתו המהירה."

"תודה לך," אני אומרת ומנסה להעלות על פניי חיוך.

"הסנטור הוא איש נערץ על כולנו," הוא ממשיך.

"תודה," אני שוב אומרת לו.

הוא לוחץ על הגז, משתחל בין המכוניות ומביא אותי במהירות שיא לבית החולים.

"באמת אבא. התקף לב?" אני אומרת לו, "עם לב גדול כמו שלך? אם התגעגעת היית רק צריך לומר."

אבא שלי מביט בי והעצב ניבט בעיניו. "תאמיני לי שיש לי עוד תכניות רבות, אינני רוצה לעזוב."

שעות רבות אני יושבת ליד מיטתו. אימי באה והולכת, וכך גם אחיותיי גרייסי ודיאן. אני לא משה ממנו.

"שאף אחד לא ישמע," הוא לוחש לי בשעה שאנחנו לבד, "את יודעת שאת הכי אהובה עלי מכולן."

"אני יודעת אבא, אני כל כך אוהבת אותך," אני אומרת ונושקת לו על ידו.

"תזכרי שאני אוהב אותך," הוא עונה לי, לוקח נשימה עמוקה וליבו נדם.

אני פורצת בבכי. בוכה החוצה את כל הכאבים שהצטברו לי בימים האחרונים. אני מרגישה כל כך לבד.

בכל השעות האלה לא טרחתי להודיע דבר לרפאל. אני מרגישה רחוקה ממנו כמו הפער שקיים בינינו בשעה שאנחנו ישנים.

מנהל בית החולים מבקש את אישורינו להוציא הודעה לעיתונאים. "הם מצטופפים פה מרגע שנודע שהסנטור הגיע לכאן," הוא אומר לנו.

"כן," אומרת אימי בשעה שהיא נפרדת מאבא. הפעם לתמיד.

הרופא שטיפל באבא שלי דואג למלט אותנו מהמקום דרך כניסה אחורית. מונית מחכה לנו שם כבר, ואנחנו חומקות לתוכה. אחותי דיאן שעבדה עם אבא ניגשת לערוך את כל הסידורים להלוויה ואילו אימי ואני מתיישבות במטבח ולוגמות בשתיקה קפה.

"הודעת לרפאל?" היא שואלת.

אני מושכת בכתפיי. "לא רוצה להטריד אותו," אני עונה.

"אלי? אבא שלך נפטר. בעלך צריך להיות כאן ולתמוך בך," עונה לי אימי.

"הניחי לזה כעת אמא," אני עונה לה.

"דברי איתי," היא אומרת לי.

אני נשברת ומספרת לה את כל מה שמכביד על ליבי. "את צריכה לדבר איתו. אני בטוחה שאין לו מושג שכך את מרגישה," היא אומרת לי.

 

*

אני יורדת לחוף הים. אני זקוקה ללבד הזה אחרי כל המון האנשים שבאו לנחם אותנו. אני לובשת עדיין את השמלה השחורה. היום הזה היה יום  גשום. מה הפלא שגם השמים בוכים על לכתו של איש כל כך מיוחד כמו אבא שלי? ולמרות הטיפטוף חם מאד.

אני מרגישה יד נוגעת בי ומסתובבת. אמא שלי זקוקה ללבד לא פחות והיא מצטרפת אליי.

"אני כל כך מתגעגעת אליו," אני אומרת ופורצת בבכי.

"תתקשרי אליו אלי," היא אומרת לי.

"אמא?" אני מסתכלת עליה בפליאה, "איך אתקשר אליו?" אני נלחצת. אמא שלי לא קולטת שאבא איננו?

"לרפאל," היא אומרת, "הגיע הזמן שתשמיעי את קולך."

"רפאל," אני חוזרת על שמו, "אני אתקשר אליו אחר כך."

כשאנחנו חוזרות. שוב הבית מלא אנשים והעניין נשכח ממני. אני מוצאת את עצמי מקשיבה שעות לשבחים על הסנטור האהוב, שהוא האבא הפרטי שלי, ומשתדלת לא להתפרק. אני תוהה מתי אנשים חושבים שהגיע הזמן ללכת, כי הם לא מראים סימנים שהם רוצים לעזוב.

בשעה שאחרון האנשים עוזב אני מותשת. אני מביאה את שמיכת החד קרן שלי מהחדר, נשכבת על הספה בסלון, עוטפת את עצמי ונרדמת.

אני חולמת על רפאל. מעולם לא חלמתי עליו. הוא מקיף אותי בזרועותיו, נצמד אל גבי ואני מרגישה את חמימות גופו פושטת גם בי. אני מריחה את הריח המשכר של מי הגילוח שלו. ידו מלטפת את שיערי. "אני כל כך אוהב אותך," הוא לוחש לי, "אני כל כך מצטער על החומה הזו שהייתה בינינו. הייתי כזה טיפש. את אישה מדהימה."

אני רוצה לישון לנצח, עטופה במילים שלו המחממות לי את הלב.

"צריך לקום אהובה שלי," הוא אומר לי לבסוף, "עוד מעט שוב יתמלא הבית. בואי נלך לטייל קצת על החוף."

"תשכח מזה," אני עונה לו, "אני לא קמה."

"אבל למה אהובה?" הוא שואל אותי ברוך שאינני מכירה.

"כי אני יודעת שאם אתעורר אתה לא תהיה פה, ואתך תלך גם כל האהבה שלך," אני אומרת ונלחמת להשאיר את עיני עצומות.

"כשעזבת, לא ידעתי למה. הנחתי שהבנת סוף סוף שאני פגום. החלטתי לתת לך את הזמן, לחכות שתתקשרי אליי. ישנתי במיטה שלנו והרגשתי כל כך לבד. את חסרה לי לאורך כל היום, אבל ידעתי שאין לי זכות לבוא לבקש ממך דבר בשעה שמנעתי ממך כל כך הרבה," הוא אומר לי.

אני פוקחת את עיני ועדיין מרגישה את החום שלו, ועדיין מריחה את הריח האהוב שלו.

"אתה פה," אני אומרת לו בפליאה, "אז לא חלמתי אותך."

"מה שהיה עד היום היה חלום, ולא מהמשובחים.  כששמעתי על אביך פניתי למיקלה. היא סיפרה לי שאת יודעת. היא סיפרה לי שאת מרגישה שיש אישה אחרת בינינו. את טועה. זה נכון היא שברה בי הרבה דברים, ונכון שמנעתי ממך להתקרב ללב שלי, אבל אני אוהב אותך. מהרגע הראשון שראיתי אותך, אני אוהב אותך ואני רוצה שתדעי זאת. לא ידעתי איך להתמודד עם גודל הרגשות שאת עוררת בי. פחדתי שאעשה משהו לא נכון וגם את תעזבי אותי. כעת אין לי מה להפסיד. הרי עזבת אותי. עכשיו אני רוצה להגיש לי את הלב שלי שתשמרי עליו, כי הוא כולו שלך."

 

*

*

שבועיים עברו מאז אותה שיחה. את הדרך הביתה החלטנו לעשות בנסיעה. שעות בילינו בשיחות נפש.

רגע אחרי שרפאל פותח את דלת הכניסה לדירתנו הוא אוחז בי, נושא אותי על כפיו מעבר למפתן. בדיוק כמו שנושאים כלה בליל כלולותיה.

"אני רוצה להראות לך משהו," הוא אומר.

יש משהו שונה באוויר, משהו שאינני יכולה עדיין לשים ידי עליו. הוא מוביל אותי לחדר השינה. "אני מקווה שתאהבי," הוא אומר רגע לפני שהוא פותח את הדלת .

החדר צבוע בצבעים רכים, ומיטה חדשה עומדת במקום זו שהייתה שם קודם. "המיטה הזו היא רק שלך ושלי. אף אישה לא ישנה עליה מעולם. אף אישה לא תישן עליה מלבדך. אני כולי רק שלך. בגוף ובנפש."

"יש רק עוד דבר שאני רוצה לעשות אתך," הוא אומר לי ומוביל אותי לחדר העבודה שלו. הוא מוציא את התמונה ההיא, שלו עם חברתו הקודמת וגורס אותה לאלפי חתיכות.

"שלעולם לא תפקפקי בכך שאת האישה היחידה שבלב שלי."

 

 

בר אבידן

מאמינה באהבה

כל הזכויות שמורות©

 

בר אבידן

חצויה בין שמים וארץ. בין מזרח למערב. מאמינה באהבה על כל גווניה. בוראת בימים אלה עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק".