אתה הולך ברחוב, הראש טמון במדרכה, הלב כבד, המחשבות כהות. פתאום, אתה נתקל בלוח המודעות המואר. “אחח” אתה ממשש את המצח שלך. בלוטה קטנה מתחילה לתפוח ממנו. אתה הולך לאחור מעט, מביט במודעה שבה התנגשת, למולך במלוא הדרו, עומד פינגווין, מלכותי כזה, מסביבו קרח ועוד המון פינגווינים ברקע. באותיות גדולות וצהובות רשומה שאלה :
“מה יקרה לך כשתפגוש פינגווין?”
אתה קורא שוב את השאלה. מדמיין לעצמך לרגע, את הרגע הזה, שבו תתהלך לבוש ביגוד חם באיזה קוטב, ותפגוש פתאום פינגווין….ואחר כך אתה מדמיין, שאתה הולך עם בת זוגך, (שאין לך כרגע, אתה מתעצב שנייה, מחשבה בתוך מחשבה), ובכן, שניכם הולכים בגן החיות התנ”כי בירושלים…לא! בעצם בגן החיות של ברלין, “אם כבר דמיון אז בוא נתרחק קצת” אתה חושב, אז בגן החיות של ברלין, אתם הולכים שלובי ידיים, מלקקים גלידה קרה ופוגשים פינגווין, שמסתובב חופשי בגן…”המחשבה הזו דמיונית מידי”, אתה נוזף בעצמך, “ממתי פינגווינים מסתובבים חופשי בגן חיות?!”
“רגע”, אתה אומר לעצמך “ממש הרגע פגשתי פינגווין, אמנם הוא היה מצולם על לוח מודעות, אבל בכל זאת פינגווין”….
“אז מה קרה לי בעצם, כשפגשתי את הפינגווין?”
אתה מתיישב על ספסל, שממנו אפשר לראות את לוח המודעות, עם הפינגווין הגדול. אתה עוצם את העיניים ומגולל בראשך את מהלך היום.
קמת בבוקר, קצת מאוחר ממה שתכננת. נכנסת למקלחת, לא היו מים חמים. התבאסת. שטפת את הגוף במהירות במים הקרים, זה דווקא המריץ אותך. לבשת משהו, שמשכת מהארון. קצת מקומט, אבל לא נורא. העברת את האצבעות שלך על הלחיים, “טוב נו, צריך להתגלח….”, החלטת להשאיר את המשימה הזו לערב. לקחת את התיק שלך ויצאת לרחוב.
ידעת שהבוסית שלך מחכה לך לשיחה, שנקבעה מראש. הלכת מהר. חצית כביש באלכסון….כמעט נדרסת. אתה בחיים. נכנסת לבניין החשוך, גיששת בידך אל לחצן המעלית. “אני חייב למצוא עבודה אחרת” חשבת לעצמך, כשהמעלית עלתה לקומה חמש. במסדרון הקצר למשרדה של : “שולמית שבירו, רואת חשבון מדופלמת”. פתחת את דלת הזכוכית, היא הביטה אליך מבעד למשקפיים הענקיים שלה. “אה, זה אתה. טוב, אני מצטערת, אתה מפוטר”. אתה בשוק. אתה בהלם. עמדת רגע, עיכלת את הבשורה.
הסתובבת בחזרה למסדרון, אל המעלית, אל הרחוב. הלכת שפוף לשומקום. הראש כפוף, הלב כבד, המחשבות כהות. אתה נתקל בלוח מודעות. “אני פוגש פינגווין”.
אתה מחייך לעצמך, אנדורפינים משתחררים, אתה מדמיין “מה היה קורה אילו?”, נהייה לך נעים, אתה יושב על הספסל, נזכר באירועי היום, מתבאס.
מסתכל על האנשים העוברים ושבים : כתפיים שמוטות, צוואר טמון ביניהן. הולכים מבלי להחליף מבט עם האחרים, ממהרים אל עיסוקיהם, נראים בדיוק כמו…פינגווינים.
שוב החיוך מתלבש לך על הפנים, מולך בחורה חמודה, מחייכת אליך בחזרה. אישה מבוגרת מחייכת גם, איש קשיש עם משקפיים, מתיישב לידך על הספסל. “אני רואה שיש לך יום נהדר”, הוא פוצח בשיחה. אתה מביט בו משתאה, מחייך חיוך של פינגווין, ומהנהן בראש מעלה ומטה כמו פינגווין מאוהב…הקשיש, מחייך אליך חזרה, ומציע לך חצי מהכריך שלו.
מאות פינגווינים מציפים את הרחוב הסואן, קולותיהם רמים, כמו אסיפה של ועד עובדים…ואתה שם יושב על הספסל, מחייך כמו צ’יף גדול. “אז כנראה שזה מה שקורה לך כשאתה פוגש פינגווין” היא אומרת לך, ומהדקת את הצעיף העבה לצווארה.
התמונה של : pixabay.com
