היא עומדת מול המראה, כפות ידיה עוברות על כל קימורי גופה. מרגישות כל שנה בעשור האחרון.
מידי פעם נעצרות בקפלון שמזכיר לה זמן ספציפי. אצבעותיה משתהות שם מעט, מזכירות לה את הלמידה שהיתה מקפל השומן הזה. הן ממשיכות לטייל על גופה ומגיעות לצלקת האחרונה שנוצרה. דמעה נוחתת על הצלקת והיא מורחת אותה על הצלקת, מחייכת אליה מבעד לריסים הרטובים, מייצבת מבט לאישה שבמראה, “מעל ארבע שנים עברו מאז שנוצרת, וכל כך הרבה גיליתי בזכותך.”
היד מסרבת להיפרד מהצלקת, כרית האצבע ממשיכה לעבור עליה הלוך וחזור, בעוד שאר אצבעות היד מעסות בעדינות את חלק הגוף שמסביב הצלקת.
היד השניה מטפסת ברפרוף על הצוואר כשהיא ממשיכה לכיוון הפנים, קצות האצבעות מרפרפות על עור הפנים שלה ונעצרות לשברי שניות על כל קמט שנקרה בדרכן, כמו מלטפות צעצוע ישן ומוכר.
היא מביטה על הקמטים, היא מרגישה כל פיסה בהם ולפתע מבינה כמה הם יפים לה ועליה, כאילו היא עטורה בעדיים שכולם יצירים שלה. לכל קמט בגופה יש משמעות של גדילה, של הבנה, של שבירת סכרים פנימיים שהיו בה ואפילו לא ידעה. והיום, אחרי כל השנים שיצירת הקמטים הבהילה אותה, היא יודעת שהם התכשיטים האמיתיים שלה. הדרך שהיא עשתה איתם, הדרכים בהן הם נוצרו, הם אלו שעושים אותה יותר חיננית וסקסית היום.
היא מטה את ראשה מעט קדימה, כאילו מנסה לראות כמה עמוק ורחוק הגיעו הקמטוטים וקיפלוני השומן שלה. מצחה נפגש בזכוכית הקרה של המראה, היא מצמידה את גם את אפה. “מתי לאחרונה הבטתי ככה בעצמי?” היא מציירת באדים שיוצאים מפיה את המילים על המראה. “שנים שאני משתמשת בך אך ורק כדי לראות האם שמתי אודם כמו שצריך והאם אני לבושה מספיק נחמד כדי לצאת מהבית.” היא מרחיקה את עצמה מעט אחורה ומזדקפת. כפות ידיה נמתחות אצבעותיה נפרשות ומתחילות לטייל במורד גופה המעוגל.
הפעם היא מאפשרת לכל חיישני העור שבידיה מבסיס כף היד ועד לכריות האצבעות, לחוש ולמשש כל פיסה ממנה.
הן מתעכבות לרגע בקיעורי המותנים שתמיד היו שם צרים וברורים אבל היא מעולם לא ראתה אותם ככה.
“כל כך יציב הצלחתם להחזיק אותי.” היא מאגרפת לרגע את אצבעותיה כאילו מנסה להעמיק עם שקעי המותניים שלה, “לא משנה כמה התעלמתי מקיומכם, תמיד הייתם שם והראיתם אותי לעולם.” היא פורשת מחדש את ידיה ומועכת באהבה את קפל הבטן שלה, זה שמאז ומתמיד היה ויהיה, חלק מהיופי שהיא מעולם לא ראתה בעצמה. הקפל שלא משנה כמה כפיפות בטן ואימוני כושר תעשה, לעולם יהיה שם.
היא מביטה בקפל המשתקף אליה מהמראה. “תודה שהתעלמת ממני כל השנים הללו, תודה שאפשרת לי ללמוד כמה אתה חשוב לאהבה שלי אותי.”
היא ממשיכה לטייל עם ידיה במדרון גופה ונעצרת לרגע כדי ללטף, לעסות, לגעת בפלחי ישבנה, ובמורד המפשעה שלה. היא מתקרבת למראה, כמעט נצמדת אליה. “כל כך הרבה לימדתם אותי בשנים האחרונות, בזכותכם הבנתי איזו אנרגיה טובה אני מקבלת כשאני מרשה לעצמי להרגיש אותי שם, איזו אנרגיה של התרגשות ושמחה יוצאת ממני כשאני יודעת מי ומה אני. לימדתם אותי לא להתבייש במי שאני, ולא להירתע מאיך שאני אוהבת את עצמי שם, המקומות שמגדירים את האישה שאני.”
“אמא.” הוא נוקש בדלת “אמא, מה נסגר אתָך? אנחנו צריכים ללכת. את תאחרי.”
“נכון, נכון, אני מתלבשת, יש לנו עוד איזו רבע שעה, לא?” היא מפנה את גבה למראה ומביטה על המראה הרחוקה יותר שמעל הכיור, ככה היא יכולה לראות גם את הגב החזק שנבנה בה מאז החלה לחזק בו את השרירים. אם יש איבר בגוף שלה שתמיד אהבה, זה הגב שלה, תמיד נשא אותה בגאון ובימים קשים תמיד נשאר המשענת שלה. “אתה יפה ואהוב.” היא לוחשת לו דרך המראה ומשתחלת אל השמלה הירוקה עם פתח עמוק בגב שיורד כמעט עד לקו המותן שלה.
“כן, אמא, יש לך רבע שעה, לא יותר.” הוא נוקש עוד פעם על הדלת “רק כדאי שתגיעי להציג את הסרט שלך, רגועה ולא בלחץ. זה לא טוב לעור הפנים,” היא שומעת אותו צוחק מעצמו, “ככה את תמיד אומרת.”
היא מושחת את שפתיה בשפתון בצבע ארגמן, שמה מעט מסקרה על הריסים הקצרים שלה, מעבה מעט את הגבות בעזרת עיפרון איפור בצבע חום כהה ונעצרת להביט בעצמה שוב.
היא מסתובבת חזרה אל המראה הגדולה, “לפני פחות מעשר שנים לא הייתי מעזה להסתכל על עצמי ערומה, את יודעת?” היא מפדרת מעט סומק על לחייה, “וגם אם במקרה ראיתי את עצמי ללא בגדים, ראיתי רק את כל הצדדים והחלקים הפחות יפים שלי, היו כאלה שממש חשבתי שהם מכוערים, לא ראיתי את היופי שאני ושלי, לא משנה כמה ניסו להראות לי.” היא עונדת את עגילי הכסף המיוחדים שקיבלה מבעלה ליומהולדת 40 שלה. “בעשור האחרון, בעיקר בשמונה שנים האחרונות משהו גרם לי להתחיל לחשוב על עצמי אחרת, להתחיל להסתכל על עצמי מנקודת מבט שונה ואז גם הגיעה טלטלה אחת גדולה שניערה אותי והבהירה לי שאם לא עכשיו יש מצב שלא תהיה עוד אפשרות לאהוב אותי בדיוק כמו שאני ואולי לא תהיה עוד אפשרות להסתכל על עצמי חשופה לחלוטין, לא רק ערומה מבגדים אלא גם ערומה ממחשבות ורגשות שהם לא אני.”
היא לוקחת טישו מהמדף, מספיגה דמעה סוררת שמתיישבת לה בזווית הפנימית של העין. “את תהרסי לי את האיפור, שגם ככה אני לא ממש טובה בו, בכלל מעדיפה בלי.” היא נוזפת בעצמה שבמראה.
היא יוצאת מהחדר, עוטה על עצמה את הצעיף הסגול. “בוא, ילד שלי, אני מוכנה.” הוא לוקח ממנה את התיק, “את מאד יפה, זוהרת, קצת שונה מהרגיל.” הוא מחייך ומחבק את כתפיה.
היא מחבקת לו את המותן, “איזה כייף לשמוע את זה ממך, אני אוהבת את עצמי היום עוד יותר מאתמול. הנה אנחנו הולכים לחגיגה שלי שם אני אכיר ואציג אותי האחרת, יש מצב שהרבה מאד אנשים שיהיו שם, לא באמת יזהו ויכירו אותי, בכל זאת, הם ראו אותי מעט מאד בעשר שנים אחרונות,” הוא פותח עבורה את הדלת של הרכב “בעיני את יפה יותר.”
היא מתיישבת בכיסא שליד הנהג. “”גם אני חושבת ככה על עצמי, סוף סוף.”
על תמונת הקאבר אני מודה לך אוריתי על צילום שנוצר הרבה לפני שהגיעו המילים :*
