הפעם הראשונה שלי

הפעם הראשונה שלי

אומרים שלא שוכחים את הפעם הראשונה אף פעם. זה נכון. אני זוכרת עד היום את הפעם הראשונה בה נחתתי בחו"ל. הייתי ב, עשרים ושלוש, בדיוק סיימתי את התואר הראשון שלי באוניברסיטה. ויחד עם החבר שלי אז, מי שבשלושים השנה האחרונות הוא בן זוגי, טסנו יחד לאירופה. כשאני מספרת לילדים שלי באיזה גיל טסתי לראשונה הם מגחכים לעומתי. מה הפלא? ההורים שלהם לקחו אותם לחו"ל מגיל כמה חודשים, ובגילם הם צברו כבר עשרות טיסות. אבל לבני דורי הנסיעה לחו"ל לא היתה דבר של מה בכך. והאמת היא שהגעתי לגיל המופלג הזה של עשרים ושלוש עד שהחלטתי שהגיע הזמן להתנסות בנסיעה לחו"ל.

 

האמת היא שכשסיימתי את התיכון לא היה זמן לנסיעה בכלל, מה גם שבאותו קיץ פרצה מלחמה ארורה (מלחמת של"ג). וכשהשתחררתי מהצבא כל מה שעניין אותי היה להרוויח כסף כדי לממן את השהות שלי במעונות בירושלים. רק עם סיום התואר התפניתי לסוע. וכן היה עוד דבר שעודד אותי... סרט. קראו לו "זכרונות אהבה מפירנצה".  אחד הסרטים שעד היום הוא בין האהובים עלי. לא בגלל בעלילה, ולא בגלל המשחק (של דניאל דה-לואיס המקסים), אלא בעיקר בגלל העיר והנופים של טוסקנה. מבט אחד בהם ונשבתי לעד...

 

את החבר שלי שצפה איתי בסרט שיכנעתי כמעט בו במקום לסוע איתי לחו"ל בקיץ. וכך אחרי תיכנונים רבים והתרגשות אדירה הגיע הערב ההוא רגע לפני הטיסה. בן הזוג שלי, החבר שלי בשעתו, התארח אצלנו באותו לילה כדי ששנינו ניסע ביחד למחרת לשדה. בשל היותו אורח (ככה לפי אמא שלי) ובגלל שאצלנו בבית לא ישנים ביחד בבית ההורים (לפי אבא שלי). הוא קיבל את המיטה שלי ואני מצאתי את עצמי ישנה על הספה בסלון. אין  לי מושג אם זו היתה ההתרגשות שלפני הטיסה הראשונה בחיי, או ריח הלחם הטרי מהמאפייה ששכנה ברחוב שלנו, ואולי בגלל שניהם. מצאתי את עצמי סופרת את השעות ומחכה לבוקר.

 

כמו כל דבר שאתם עושים לראשונה, גם אז... זכרתי את החתמת הדרכונים, את הטיסה במטוס, את הכיבוד במטוס (במיוחד את פחיות הקולה הקטנות). מצאתי את עצמי מטיילת במעבר המטוס משתאה על הפלא הזה של "איך זה?... איך זה שאני הולכת באויר בזמן שהמטוס טס ואני מצליחה ללכת בקו ישר". 

 

כשנחתנו ברומא אחזה בי התרגשות אדירה שמהר מאוד התחלפה בפחד. גדוד של חיילים איטלקיים סבב את המטוס. בן הזוג שלי שהבחין בארשת פני המבוהלת מיהר להרגיע אותי. "זה נגד פיגועים ...", הסביר. 

 

אחר הנסיעה במונית ומציאת חדר באכסניה פשוטה ליד תחנת הרכבת הישנה של רומא, יצאנו לחרוש את העיר. התפעלתי מהכל, מהפסלים, מהמדרגות, מהרחובות. ובכלל מעצם העובדה שאני בחו"ל. 

 

השבוע דיפדפתי באלבום התמונות ומצאתי אותה. את אותה תמונה, קצת ישנה. אני בשיער קצר, צעירה מאוד עומדת ומצטלמת ליד אחד הפסלים, לובשת שמלה אדומה אוחזת בידי כובע קש אדום. כן זו הפעם הראשונה שלי.

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.