דמבו

דמבו

אולי אתם יודעים כבר, ואולי, לא, על הגישה שהובילה אותי לכתוב את ספר הילדים "הסוד המושלם", הגישה שאומרת שהשוני בינינו הוא מה שיפה, שכל אחד מאיתנו הוא מושלם בדיוק כמו שהוא, בעיניי אדם אהוב.

אולי אתם כבר מכירים את הסיפור על התינוקת המושלמת שנולדה לנו, ואיך בגיל שנה וחצי גילינו שיש לה סינדרום גנטי נדיר שיכול היה לעוות את כל גופה, את פניה היפות, ואף לגרום למותה. אולי אתם זוכרים איך גידלנו אותה בידיעה שהיא מושלמת לגמרי, בדיוק כפי שהיא, ואת הסוף הממש ממש טוב שהיה לסיפור הזה.

ואם אתם במקרה לא מכירים, תקראו את "הסיפור של הסוד המושלם".

אבל הספר הזה, הגישה הזו, לא מיועדים רק לילדים שיש בהם משהו מיוחד, הם מיועדים לכל הילדים, ובינינו, גם לכל המבוגרים. אין ילד שההורים שלו לא האכילו אותו איזה סרט, או נתנו לחברה להאכיל אותו איזה סרט, שהוא שמן מדי, רזה מדי, גבוה מדי, נמוך מדי, ממושקף מדי, ג'ינג'י מדי או כל דבר אחר מדי.

אפילו ההורים שלי, שאני מודה להם בכל יום על הדרך שבה גידלו אותי, על המתנות העצומות שנתנו לי, נפלו במקום הזה. הם מכחישים, אגב.

יש לי ברגל בוהן אחת שמכופפת קצת הצידה, סימן היכר של המשפחה של אבא שלי. בגיל ממש צעיר ההורים שלי לקחו אותי לאורתופד, לשאול אם אפשר לנתח את זה. ההוא הסתכל עליהם במבט נדהם, ואמר להם שאם בגיל שמונה עשרה אני ארצה לנתח, שאחזור אליו. אני זוכרת את תחושת ההקלה שהתפשטה בי. מאותו יום לא הלכתי עם סנדלים, ואם פעם במאה שנה מצאתי סנדלים, הם היו סנדלי אצבע, שבהם פחות היה אפשר להבחין בתפלצת. בגיל שלושים ומשהו, אמא לילדה אחת מושלמת, אחותי קנתה סנדלים נורא יפים. מדדתי אותם, ותאמינו או לא, זה לא היה כזה נורא... היגגתי בקול שאני מתפדחת ללכת עם סנדלים, ואחותי הקטנה נשאה נאום חוצב להבות על איך נשים נועלות סנדלים עם עור צהוב ומתבקע ברגליים, ציפורניים לא מסודרות עם לק מתקלף, ועוד מיני זוועות, ואני, עם כפות הרגליים הקטנות והעדינות שלי, עם הפדיקור המושלם, בכלל מעזה לחשוב על זה פעמיים.

זה היה הגיוני בעיניי. קניתי את אותם סנדלים בדיוק, וזו היתה יריית הפתיחה לחיים שלמים של נעליים פתוחות.

עוד עניין שאי אפשר להתעלם ממנו הוא שיש לי אוזניים בולטות. הן לא גדולות, האוזניים. רק מה, חסר שם איזה קפל אחד שמפריד בין אוזניים אנושיות לצלחות לוויין.

אני לא ממש זוכרת מתי התחלתי להיות מודעת לבעיית האוזניים. אני זוכרת שההורים שלי התייחסו אליהן באופן מבודח, אבל לילדים אין חוש הומור בנושאים האלה, ואני הפנמתי. היטב.

כשכל הבנות אספו את שיערן בקיץ לזנב סוס גבוה או קוקיות חמודות, אני הסתפקתי בצמות או קוקיות נמוכות, הכל כדי להסתיר את המפגע האסתטי.

ביום שהתחלתי את כיתה ט' בבית הספר להנדסאים שברמת אביב התברר גודל האסון אליו נקלעתי בבלי דעת. הייתי היחידה מבית הספר היסודי שלי שבחרה ללכת לתיכון הזה, ולא הכרתי אף ילד מכיתתי, אך לפני שחלף זמן רב הצליח ילד אחד להותיר בי רושם בל ימחה. הוא היה פשוט רע. הוא היה מתעלל בילדים אחרים, ואפילו במורים, בלי סיבה, חוץ מהשעשוע שהפיק מכך. למורה המסכנה למתמטיקה היתה שומה שחורה על היד, שהיוותה נושא לבדיחות, וכל ילד שמן או קטן או חלש ידע שיום אחד יגיע תורו. יכול להיות שאני מגזימה, אבל זה הרושם שנותר בי.

ביני לבין הילד הזה, נקרא לו ל', נוצרה יריבות מיידית. באותם ימים הייתי תחרותית מאד. ידעתי, שביום של' יראה את אוזני דמבו שלי, לא יהיה לי יותר שקט במשך ארבע שנות התיכון. באותו רגע אובס לנצח.

מה לא עשיתי כדי של' לא יראה את האוזניים. על שיער אסוף לא היה מה לדבר. בבריכה כובע הים ירד עד מתחת לאוזניים כדי להדביק אותן למקום. יכולתי לחוש את מבטו עליי מהשולחן האחרון בכיתה, ממתין לרמז כלשהו של חולשה מצידי.

בחצי כיתה י"א נוצרה ביני לבין ל' ידידות זהירה, שהובילה לכך שביקשתי ממנו לעזור לי להתכונן למבחן במתמטיקה, מאחר שהחמצתי חומר רב במהלך הסמסטר.

כמו שקורה בבית ספר כמו שלנו, שאסף תלמידים מכל אזור המרכז, ל' ואני גרנו בשתי ערים רחוקות מאד, ולכן הייתי צריכה להישאר לישון אצלו. ל' הבטיח לי חדר נפרד. בערב הגיעה במפתיע (או שלא?) אחותו של ל' הביתה, והבטחת החדר הפרטי נגוזה.

את ההמשך אתם ודאי יכולים לנחש. ל' ואני הפכנו לזוג. הרגל מגונה שלא נפטרנו ממנו עד היום. אתם מכירים אותו בתור "הגבוה".

ממש בהתחלת החברות שאל אותי אהובי יום אחד: "את יודעת מה החלק בך שאני הכי אוהב?"

"נו, ברור." אמרתי.

"לא. ממש לא." הוא אמר. "אני מת על האוזניים שלך."

באותו רגע הבנתי, ששנים של התגוננות היו פשוט מיותרות. הבנתי גם שהמבטים שהוא שלח בי מהשולחן האחורי כוונו לאזור אחר לגמרי מאשר האוזניים, אזור שנחשף מפתי השרוולים הרחבים של שמלת שוק הפשפשים שלבשתי. אני צריכה להרחיב?

עם הזמן, הבנתי שאם אני אוהבת את עצמי כמו שאני, כל העולם יאהב אותי כך, ומי שלא, שום דבר לא יעזור, וגם לא אכפת לי.

אז ככה סגרנו מעגל, מלהיות הבת של... דרך אהובתו של... ועד לאמא של..., ומה שמשותף לכל הדברים האלה הוא אהבה, ואיך, כשעושים אותה נכון, היא שוטפת את מי שעומד מולכם באור חמים, שבתוכו הוא יכול לראות את עצמו מושלם, בדיוק כפי שאתם רואים אותו.

רוצים לדעת מה עוד אפשר ללמוד מהורות לזוגיות ולהיפך?

רוצים לדעת מהי ה"בלטה" שלכם, ואיפה מוצאים אותה?

בואו לשמוע אותי מדברת אהבה.

הנה הקבוצה שאליה אתם צריכים להצטרף כדי להתעדכן בתאריך של ההרצאה הבאה =>      אהבה היא (לא) משחק ילדים - ההרצאה.

 

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.