על עוגות, אפייה ודברים שבאים מהבטן

על עוגות, אפייה ודברים שבאים מהבטן

אפייה זה דבר מדוייק - מודדים, שוקלים, מערבבים בשלבים, מקציפים במידה, מקפלים בעדינות, תהליכים כימיים שתלויים ביחסי גומלין בין המרכיבים, בטמפרטורות. הרבה דברים יכולים להשתבש בדרך ולא להניב את התוצאה המצופה.

זכרונות האפייה הראשונים שלי מעורבים - הזכרון הראשון מקפל בתוכו הקצפה של חלבונים. יום חמישי, אמא מכינה לשבת, כולל עוגות, ואני מבקשת לעזור ולהשמיש סט אפייה צעצוע שקיבלתי. אמא נותנת לי להקציף חלבונים במיקסר צעצוע ידני (!) מפלסטיק, בפרץ אופטימיות הורית בלתי מוסברת. כנראה שהוספתי את הכל לפני ההקצפה ולא כמו שהייתי צריכה בשלבים ובהדרגה. כמובן שקצף לא נהיה והקערה נלקחה ממני כדי לתקן ולעמוד בכללים.

הזכרון השני, שהוא המשמעותי מבחינת התאהבותי באפיה והמקום שהיא זוכה לו בחיי, הוא כשהייתי בת 9 ואמא שלי נסעה לבד עם 3 ילדות בפרץ אומץ (או שוב, אופטימיות הורית בלתי מוסברת) לפריס. איך שנחתנו אחת חלתה בחצבת ואמא היתה מוגבלת מאוד. היינו אצל חברה שלה שהעמידה אותי במטבח עם הספר המיתולוגי "ילדים מבשלים" ונתנה לי לאפות כמעט לבד עוגה. וזהו. כל הגנים ההונגרים יצאו החוצה ומאז אני מכורה. לא סתם מכורה אלא ברמת המגרד לי בידיים אם לא אפיתי כמה ימים. זו הנחמה שלי לעצבות, עצבנות, עצבים ושאר מרעין בישין, זו השמחה שלי והאהבה שאני מעניקה ומקבלת וזו הדרך המועדפת שלי להתקרקע כשאני מרחפת לי מסיבה זו או אחרת.

שנים הייתי שואפת את ריח העוגות בימי חמישי אצל סבתא, זו ההונגריה, שגדלתי אצלה, מחסלת את עוגת הגבינה המיתולוגית (והיחידה) אצל הסבתא השניה וכל זכרונות הילדות, הנערות והבגרות שלי סובבים סביב עוגות. והאפייה אצלי בגנים ובדם ולגמרי באה מהבטן. עוד לא קרה לי שבצק שמרים לא תפח או שקצף לא עלה או שקצפת התגבשה. ואם כן - זה לא הותיר בי חותם, פצע או צלקת. פשוט המשכתי הלאה לעשות מה שכיף לי ונעים לי. כששאלתי את סבתא כמה והיא אמרה לי "מה שמרגיש לך טוב" זה לא נראה לי מוזר או ערטילאי אלא שככה צריך למדוד. שאלות של אנשים או תלונות על פוביות משמרים או הקצפות נראו לי תמיד מוזרות ותמוהות.

הדוגמא הכי טובה לזה שאפייה אצלי באה מהבטן היא עוגת הגבינה של סבתא חיה, הסבתא הפולניה דווקא. עוגת גבינה מיתולוגית שהוענקה לנו הנכדות כפרס על כל דבר וחוסלה תמיד בכמה ביסים. לימים התברר לי שזה בכלל מתכון שאמא שלי נתנה לה וזה הפתיע אותי ברמות שקשה לתאר - זו בכלל לא אותה עוגה! אצל אמא שלי (ואחותי) היא מסודרת ומהונדסת, כל שכבה במקומה הנפרד ופסי הבצק מעל ישרים ודקים. אצלי היא כמו אצל סבתא שלי ז"ל - שכבת הבצק התחתונה ופסי הבצק העליונים מלאי הרים וגבעות, עמקים ופיתולים. אין לדעת אם הביס שבפה הוא מהתחתית או מהלמעלה. כולה נראית כמו עננים של בצק שמרים אוורירי בתוך גבינה לימונית. עוגה מבולגנת ומענגת שמתחסלת מיד בכמה ביסים של הבנים ואפילו לא נכנסת למקרר.

והמסקנה שלי? לפעמים הדברים שבאים מהבטן לא צריכים לעמוד בכללים של השכל וההגיון. לפעמים משהו טוב צריך לצאת מהבטן או מהלב והסיכוי שהם יחזרו לבטן, או הלב, של הצד המקבל גדול הרבה יותר.

והנה המתכון למי שרוצה להכניס הרבה אהבה ותשוקה לחיים שלה.ו:

עוגת גבינה של סבתא:
לבצק: לשים יחד 1 חבילה קטנה של קמח תופח (3.5 כוסות למיטב זכרוני), 1 חב' מרגרינה עם מלח (אני שמה בלי, אבל לא חושבת שזה מאוד עקרוני), 1 ביצה, 0.5 כוס סוכר, 1 גביע שמנת חמוצה. חלק מזה שמים על התבנית וחלק שומרים לפסים מעל המילוי. אני שמה הכל בפוד פרוססור או במיקסר כי אצלי הבצק יוצא ממש דביק (שזה לדעתי הסוד להתערבבות של הכל בעוגה ולהשגת הדבר המופלא הזה שיוצא לי כשאני מכינה אותה).
למילוי: מערבבים יחד 3 גבינה לבנה (750 גר' למי שמתעקש על פרטים טכניים), 3 ביצים, 3/4 כוס סוכר, מיץ מלימון אחד, תמצית וניל או רום (כפית ככה, או מה שיוצא לכם) ו-3 כפות קמח תופח. שופכים על הבצק שבתבנית ומעל זה מסדרים את שארית הבצק בפסים של שתי וערב (כמו גריד של פסים לאורך ולרוחב).
אופים. משהו כמו 180°c עד שנהיה חום בהיר (חצי שעה פלוס מינוס).
בהצלחה אנשים
מתכון לעוגת גבינה של סבתא
Le Chat Noir מיכל ליבנה

כל הדברים היפים באמת

מתגלים בזמנם

האיטי הבלתי מתחשב

הפועם

בקצבו של הלב                              דניאלה ספקטור

מתרגלת סנכרון של קצב הלב עם קצב היקום.