על חוד המחט

על חוד המחט

כשהייתי ילדה קטנה ממש פחדתי מזריקות. אני לא מדברת על זה שקצת רעדתי באופן טבעי כשדובר על חיסונים, אצלי היה ממש פחד היסטרי. בכי, צעקות ובעיקר אני זוכרת את עצמי מסתתרת מתחת למיטת הטיפולים בחדר האחות כשידיים ענקיות גוררות אותי ומושכות אותי מעלה אל עבר המחט. עם השנים החיים זימנו לי "הפתעות" פחות חביבות בדוגמת טיפולי פוריות, שחייבו אותי להביט לצד השני בכל פעם שמישהו החזיק מחט שבסופה היתה מחוברת זריקה. אחת ההפתעות הללו היתה החיסונים שהייתי אמורה לקבל לפני הטיסה הראשונה שלי.

 

הרופא שבדק אותי החליט שאני לא זקוקה לכמות חיסונים גבוהה מדי, מה שמאוד שימח אותי. עדיין הייתי אמורה לקבל איזה שתי זריקות חביבות (טטנוס וקדחת צהובה) ובנוסף הוא צייד אותי בערימה של כדורים - למלריה. ויחד איתם הנחיות מדויקות מתי ואיך לקחת אותם. ואני... אמא לשני ילדים, החלטתי לציית לו בדייקנות. שותפי למסע באותם ימים גיחך לעברי בגיחוך שאפשר לפרש כ"חכי... חכי..."

 

כשאתה מגיע לארץ אפריקאית, כמעט לכל ארץ אפריקאית באשר היא, אתה נדרש להציג את הכרטיס הצהוב. זהו כרטיס בינלאומי המעיד על כל החיסונים שקיבלת. אם אין לך כזה יקרה אחת מהשתיים, או שיעלו אותך על מטוס (במיוחד אם פורצת מגיפת אבולה חס וחלילה) או פשוט ירמזו לך שאפשר להסדיר את העניין על ידי העלמת עין כי כידוע כסף קונה הכל. 

 

אני במשך שנים נמענתי מלקחת כדורים נגד מלריה, וגם המלצתי לאחרים שלא לעשות כן. הסיבה לכך היתה מה שארע לי בנסיעה הראשונה שלי לניגריה. 

 

האמת זאת היתה נסיעה מאוד מרתקת, עם המון רגעים משעשעים. בסופה הגעתי עם שותפי למסע ללאגוס ושם פגשנו בידיד ותיק שלו. ישראלי שהתגורר בניגריה כמה עשרות שנים והיה מחובר טוב. "הוא כבר ידאג לך...", אמר לי שותפי. בהתחלה לא כל כך הבנתי במה מתבטאת הדאגה הזו, אבל מהר מאוד התחוור לי שהבחור המקושר הזה דאג לי לצ'ק אין מוקדם. חייבת להודות שבאותם ימים, לפני כארבע עשרה שנה, גם לכל מקום בעולם בקושי היה צ'אק אין מוקדם, לא כל שכן בניגריה. בקיצור נתתי לבחור המקושר את הדרכון שלי בשעות הצהריים לפני הנסיעה. בשעות הערב התייצבנו אני ושותפי בביתו שבוי.אי. היה זה יום שישי בערב. אכלנו ארוחת ערב קלה ואז יצאנו לדרך. שותפי נותר מאחור בלאגוס ואני המשכתי עם המארח שלנו והנהג שלו לכיוון שדה התעופה. 

 

"לנהג שלי יש אקדח מתחת למושב שלו...", הרגיע אותי המקושר. האמת כאן כבר התחלתי לדאוג. המקושר הבין שאני בחרדות והוסיף: "בדרך כלל לא קורה שום דבר רע, אבל רק לשם הבטחון את יודעת...", (לא אני לא... חשבתי לעצמי). כשהגענו לשדה, אחרי נסיעה במהירות מטורפת של הנהג, ואחרי שקצת הורדתי את הדופק שלי מעט, פגשתי את "המאכר" של המקושר. ההוא הושיט לי את הדרכון שלי ואת כרטיסי הטיסה."דאגנו לך למושב ליד החלון...", הוסיף המקושר ואני הודיתי לו בחיוך. המאכר לקח את המזוודה שלי והורה לי לעלות על הטיסה. באותם ימים לא היו סידורי בטחון, והמאכר כבר דאג להחתים לי את הדרכון. 

 

בקיצור התיישבתי במטוס. קצת אחרי שהטיסה יצאה לדרך הבטן שלי התחילה לדבר איתי בשפה זרה, שחייבה אותי לביקורים תכופים בשירותים. מאותה הפעם גם הבנתי שלישון ליד החלון זה לא בדיוק פריבילגיה. לא כשכל פעם צריך להדוף ניגרי מתנמנם בדרך לשירותים.

 

לא הבנתי מה קרה לי אבל כבר דמיינתי לעצמי את כל הצרות והרעות החולות. "חטפתי כוליריע...", עברה המחשבה בראשי, או לפחות קילקול קיבה. כשנחתנו בפרנקפורט כבר דידתי לשירותים, ונשארתי שם רוב ההמתנה לטיסה הבאה. ברכתי את עצמי שתמיד דאגתי לעלות על טיסות עם סט בגדים תחתוניים ספייר. 

 

בעלי וילדי ששמחו לקראתי החווירו כשפגשו בפני החיוורות בנתב"ג. הרגעתי אותם אבל ביקשתי להגיע הביתה מהר ולהתקלח ולהחליף בגדים. הכולירע המשיך ללוות אותי ביום שלאחר מכן וכשכבר עמדתי לקבוע תור לרופא התקשר גיסי. הוא סיפר לי שלחמו וחמותו ארע דבר דומה בנסיעתם להודו, ושהסיבה היתה ככל הנראה כדורי המלריה שכל כך המליצו לי עליהם. בקיצור... כדורי המלריה נשטפו לאסלה באותו היום וגם הכולירע עבר. עצתי היא תמיד למי שנוסע להצטייד בכמה כדורי אנטיביוטקיה במקומם. כי צריך לזכור כי בשביל המקומיים, הניגרים, מלריה היא כמו סוג של שפעת, ועם תרופות היא בהחלט ניתנת לטיפול. 

 

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.