La Malquerida – הלא אהובה.

La Malquerida – הלא אהובה.

ביום שהאהבה לקחה אותי – התעוורתי. כן, נשמע מוזר, אבל ככה היה. מאז ילדותי אמי היקרה שתנוח על משכבה בשלום הטיפה לי מדי ערב – שמעי, אהובה, האהבה היא דבר כל כך מגעיל שאת לא יכולה להרשות לעצמך. אני עשיתי אותך עם תורם זרע אלמוני ואני לא רוצה לדעת מי זה היה. ככה חזרה על עצמה מדי ערב. אז ככה יצא – הייתי הלא אהובה שלה. והיא הייתה הלא אהובה שלי. ובסופו של יום, למי אכפת. התעוורתי וזהו.

כך היינו שתינו בלבד, בדירה רעועה להפליא שהסריחה משתן חתולים ולעיתים גם מהשתן שלנו, כי היא לא יכלה להרשות לעצמה יותר ממה שהביטוח הלאומי היה מוכן לממן לנו. לא היינו מועמדות מתאימות לפרוייקט דיור כלשהו ולכן נפלטנו החוצה מכל מסגרת שהיא. בסופו של דבר, היא הצליחה לשכנע אותי על שני דברים; הגברים הם עם חרא, ושאני לא ראויה להיות אהובה. לא תמיד היה לנו מקור אוכל ראוי. שלא לדבר על מקור המים שהיה לא ראוי לשתייה ולעיתים נאלצנו להתקלח עם המים המזוהמים כי פשוט לא היה לנו יום טוב. כשכן היו לנו ימים טובים, זה בדרך כלל קרה בחודשי הקיץ.

הוריה נפטרו במפתיע כמעט בסמיכות כשהייתי בת שש וחצי. הוא חטף התקף לב ראשון, והיא הלכה לעולמה כמה חודשים אחריו כי מפרצת במוח השמידה אותה בשקט. אמי הייתה בת 20 ובהיריון איתי כשהם הלכו לעולמם. היא שמרה להם טינה רבה על כך שנטשו אותה לבדה כשהייתה צריכה אותם ודווקא כשהייתה בהיריון איתי. בסופו של דבר היא אסרה עליי להזכיר אותם בבית והייתה מכנה אותם "המקוללים". בין אם הם היוו מקור קללה או לא, היא הייתה מאשימה אותם בכל דבר רע שעבר עלינו.

במשך חודשי ההיריון אתי, היא קיללה אותי בכל הזדמנות אפשרית, כך הייתה מספרת לי. ברגע הלידה שקלה אם למסור אותי הלאה ולהיעלם בין צללי הסמטה החשוכה. לא יודעת מה גרם לה להחליט כן להישאר איתי, להניק אותי, וסוג של לדאוג לי. כשהייתי מספיק גדולה היא דאגה לספר לי שאבא שלי הוא מקולל ומחורבן. לפעמים היא הפכה את הסדר וקראה לו מחורבן ומקולל. זה לא שינה כהוא זה כי התמונה הייתה ברורה לי – לא אבא, לא סבתא וסבא. על אחים בוודאי לא היה על מה לדבר כי היא קשרה את החצוצורות של עצמה אחרי שנולדתי. כשהתבגרתי, התעמתתי איתה ואמרתי לה שאני מרגישה בודדה על זה שאני לבד. בתגובה היא צחקה צחוק פראי ואמרה לי שלא אכפת לה שאני מרגישה בודדה. אכפת לה רק מזה שהיא עברה סבל ושוב הזכירה את אבי המקולל. בשלב הזה היא זכתה לכמה וכמה סטירות, והדיון הזה נגמר שם. שוב לא נגעתי בנושא.

בבית הספר תמיד הייתי הלא אהובה. כמובן, המסורת המשיכה לאורך כל חיי. קודם הילדים משכו לי בחצאית, אחר כך הנערים הכריזו מתי יש לי חזייה, אבל אף אחד מהם לא ניסה לגעת בחזייה או בחזה שלי. שזה כמובן מעליב, אבל מה יכולתי לעשות. ולאורך כל ילדותי כתלמידה, המורים זכו אותי בהנהון קלוש כשהקריאו את שמי, ואחר כך המצב החמיר כשהם הפסיקו לבדוק אם אני נמצאת בכיתה. לא אהובה, אמרתי לכם? ואז הגיע השוס הגדול – כשנרשמתי לאוניברסיטה, אותו מלגה נחשקת שזכיתי בו התאייד. מה זאת אומרת התאייד? נעלם. התפגר. איננו. כך שהאוניברסיטה דחתה אותי בנימוס. ואם שאלתם על צבא, פחחח. תרשו לי לעצור אותכם כבר כאן. הצבא החליט שאני לא שווה יותר מדי ועשה אותי למזכירת קפה לשנתיים עם חוזה קבע על כיסא משרדי מתנדנד ואפס רמזים מיניים מהמפקדים שלי. הבנות האחרות שעבדו איתי דווקא כן קיבלו רמזים גסים להפליא. למה לא. הלא האהובה תמשיך להיות כלום אחד גדול. בדיוק כמו שאימא שלה אמרה וניבאה כל השנים האלה.

אז ביום שהאהבה לקחה אותי – התעוורתי. פשוטו כמשמעותו. זה התחיל ביום רגיל למדי – השמש זרחה לה מבעד לאיזה ענן סורר, ציפורים צייצו בכל מקרה כי הן ציפורים, ואימא שלי חפרה לי כרגיל. יצאתי לעבודה המשעממת שלי בתור שומרת בבוטקה של בית ספר כלשהו ששמח מאוד לחסוך כסף על השומרת שלו ולכן זכיתי בבוטקה צנועה עם מאוורר שהיה אמור לעבוד, אבל הוא התפגר בקיץ שעבר, ועם מפזר חום שהיה אמור לעבוד, אבל קצר חשמלי חיסל אותו בחורף שעבר, אז פחות או יותר הייתי לא אהובה גם על מכשירי החשמל. איזה יופי.

יום הלימודים המייגע של התלמידים החל לו ואני שקעתי לי בקריאת ספר. בדיוק קראתי על איזה "כלב דמעות" שהגיע לעלילה והייתי קרובה לסיום הספר, כאשר שמעתי צעקה מחוץ לבוטקה. נטשתי את הספר והלכתי לראות מי זה היה. ראיתי ילדה שנפלה על הכביש. הכביש היה עמוס במכוניות וחששתי לחייה. עם האקדח הצולע שקיבלתי מבית הספר, אצתי לי כשאני משאירה מאחוריי את שער בית הספר פתוח. לא כול כך חכם, כשחושבים על זה. אבל לא ממש השקעתי בזה מחשבה. בסופו של יום, כשהמוח עסוק במשהו אחד, הוא לא חושב על משהו אחר.

מכונית בדיוק עברה ליד הילדה, ונאלצה לעקוף אותה על מנת שלא לדרוס אותה. היא עצרה בחריקת מחרישת אוזניים ליד הילדה, ונהגת קוריאנית יצאה משם, כולה נסערת מן הסיטואציה. היא ניסתה לדבר אבל נראה שהאנגלית פרחה מזיכרונה כי היא פלטה בעיקר את מה שלא מדברים בקוריאה. ניסיתי להרגיע אותה אבל נראה שהיא נהייתה סוערת יותר ממה שקוריאנית בכלל יכולה להיות. לקחתי בידיי את הילדה וניסיתי לשכנע אותה לקום אבל היא סירבה. "כואב לי!" צעקה. הבחנתי שצורת הרגל של הילדה מעט עקומה, והבנתי שהיא כנראה עיקמה או שברה את הרגל. הוריתי לה לא לזוז ובאמצעות הטלפון התקשרתי למשטרה ומד"א. גם התקשרתי למזכירות בית הספר ודיווחתי על תלמידה שכנראה שייכת לבית הספר. מנהל בית הספר הגיע במרוצה, וזיהה את הילדה כמישהי שלומדת בכיתה ב'. הוא הורה לי לחזור לבוטקה אבל הילדה סירבה להיפרד ממני.

המזל הרע שלי לאותו היום אירע בדיוק כמה שניות לאחר מכן. הקוריאנית הנסערת כנראה לא למדה שלא נוסעים ברכב כשאתה סוער ומלא רגשות, וכך קרה שבעקיפה לאחור, הגברת נתנה גז במקום על מה שזה לא יהיה, ואני פגשתי את תא המטען של המכונית. לאחר מכן אמרתי היי לאלוהים בשמיים, והתרסקתי על הרצפה, מתייחדת עם הרפש והגועל שהיה לרצפה להציע לי. מישהו רץ לעברי ועזר לי מיד. אחד הפרמדיקים שממילא היה באזור בגלל הילדה. חייכתי אליו חלושות, והתעלפתי. צרחותיה של הקוריאנית ושל הילדה היה הדבר האחרון ששמעתי, ומסתבר שגם הדבר האחרון שראיתי, כי כאשר התעוררתי, הרופא דיווח לי בכובד ראש: את עיוורת.

סבבה, אז את הבוטקה העלובה עזבתי. אפילו תודה לא קיבלתי על הצלת הילדה ההיא, שהסתבר לי שהיא הצליחה לשבור את הרגל, אלוהים יודע איך. את רוב הקרדיט קיבל מנהל בית הספר על כך שהציל אותה והוא לא הזכיר לא אותי ולא את הקוריאנית המטומטמת שדרסה אותי. ואגב הקוריאנית הנסערת – היא בתהליכים משפטיים וקצת קשה להוכיח שהיא דרסה אותי בכוונה תחילה אבל גם קצת קשה להתעלם מזה אז שופט גירד בפדחתו בזמן שהוא ניסה לחשוב איך פוסקים בעניין כזה. יותר מזה אימא שלי לא דיווחה לי. כשהיא שמעה שאני עיוורת היא עקמה את פרצופה, כפי שלמדתי היטב כל השנים האלו, ושאלה אם אני צריכה מקל כמו כל העיוורים האלה. התשובה הייתה חיובית, אז היא גנבה מקל מאיזו זקנה בפארק הכלבים.

כחודשיים לאחר מכן, אני כבר עיוורת מנוסה. אימא שלי לא בדיוק הייתה מתחשבת במצבי החדש ולכן לא אחת התאחדתי עם הרצפה. לא אחת גם למדתי לקום משם ללא עזרה מאימא שלי. לאחר כמה חודשים התברר כי יש לה סרטן. היא דווקא בירכה על ה"מתנה", סירבה לכל טיפול, וביקשה רק למות בכבוד, אם זה בכלל אפשרי. כאשר הכאבים גמרו אותה, היא לקחה מנת יתר של משככי כאבים יחד עם אלכוהול שגנבה מפארק הכלבים, ושוב, הלא האהובה נותרה לבדה בעולם האכזרי הזה שאף אחד לא אוהב אותה. כמה נפלא, לא?

כשהיא הלכה לעולמה, לא ממש טרחתי לארגן לה לוויה. אם בחייה לא דאגה לטפל בי, אז למה שאני אטפל בה? אמרתי לאחראיים על הקבורה שלא יטרחו כל כך ושהם יכולים לתרום את גופתה למען המדע. וכך, קרביה של אמי משמשים עד היום את הסטודנטים לרפואה. טוב, אלו שיכלו לעמוד בגועל, כמובן. אחר כך הדבר הראשון שעשיתי כעיוורת היה ללכת לפארק הכלבים. עניין אותי מדוע היא אהבה כל כך את הפארק הזה ואיך היא השיגה משם דברים. הסתבר לי שהיא לא בדיוק הייתה קדושה ועינגה גברים בצורות שונות ומשונות שם. כמובן שהציפיות שלהם מהבת העיוורת היו בערך אותו הדבר כי גברים נואשים לכל דבר שהם יכולים לשים עליו ידיים בלי לשלם. המקל דווקא כן בא לעזרתי ולא מעט גברים מצאו את כאבם המיוסר.

יום אחד סוף סוף האהבה באה. כן, אפילו ללא אהובה מגיע קצת נחת בחיים האלה. ראשית כול, קרלוס, הפרמדיק שטיפל בי כשפגשתי את סוף תקופת הראייה שלי, התחיל להגיע אליי ולדאוג לי. הוא אמר שלכל אחת, אפילו המכוערת ביותר, מגיע מעט אהבה. אז ביום שבו האהבה לקחה אותי – התעוורתי. אבל גם זכיתי באדם מדהים שאוהב אותי פי אלף. שנית כול, הקוריאנית המבולבלת הבינה שטעתה, ביקשה לעשות עבודות שירות כדי לפצות אותי ואת העיוורים, ובסופו של דבר היא מצאה איזה קוריאני מבולבל והשניים התבלבלו ביחד. שיהיה, מה אכפת לי. אני וקרלוס ביחד והוא אוהב אותי ומת עליי והכול. ואפילו עברנו דירה. כבר לא הדירה המעופשת והמגעילה של אמי שבה צחנת העכברים היו לחבריי. שלישית כול, וזה הכי חשוב מבחינתי – ביום שבו האהבה לקחה אותי, חיבקתי את בני הבכור והבטחתי לו שיהיה תמיד אהוב. קרלוס, מצדו, הטיל וטו עלה שם וקרא לו אנחל. ואני, האהובה שלו, הסכמתי אתו שהספיקו לא אהובות בעולם הזה לשנים רבות.

הקוריאנית המבולבלת אגב הביאה לעולם בן אחד. כי מסתבר שבקוריאה אסור ללדת יותר מילד אחד. לדעתי זה ממש מטופש כי היא לא גרה בקוריאה אלא בישראל. צחקתי בליבי ואיחלתי לה רק טוב. אותו מאורע שבו נפגשתי עם הרצפה היה רק לזיכרון עמום של מה שהייתי פעם – לא אהובה.

 

ניר בן סימון

שירים, סיפורים, ולפעמים דברים מהחיים האישיים של משוגע חרמן שנורא אוהב לכתוב. 

אה וכן, והוא גם בן 30.