ביום שהאהבה פגשה אותי

ביום שהאהבה פגשה אותי

ביום שאהבה פגשה אותי, לא הייתי מוכנה אליה, לא זיהיתי אותה והנחתי שהיא עוד בלוף מאחורי חיוך והומור בריא.

היא לא היתה אמורה להופיע בצורה הזו, בדרך הזו או בכלל במצבי אז ובכל זאת היא פגשה אותי וידעה עליי אפילו לפני שידעתי עליה.

היא לא באמת התכוונה להיות אהבה וגם עכשיו היא לא מכוונת לשם ובכל זאת היא שם, מנפנפת לי כמו טווס שמתגאה בנוצותיו ואני מסתנוורת ממנה למרות משקפי השמש הכהים שאני שמה כמגן על לבי.

אני מניחה לה להשתלט על הנימים הכי קטנים בגופי ולחדור לתוך המקום השמור ביותר ביקום מבחינתי. זה לא משנה כמה כאב האהבה הביאה לי השנה, על כל גווניה וצבעיה, כי היא שם כדי להישאר.

ככה היא משאירה אותי נושמת כמו מכונת החייאה שלא מוותרת עליי עד שייקבע אחרת ואני שואלת  את האהבה ואת מה שהיא עושה לי שאלות קשות מדי יום, מערערת אותה ואותי תוך כדי.

אני צוחקת, בוכה, כועסת ומתלבטת וכל זה בתוך שעה או יום וזה לא שיש לאהבה תשובות טובות בשבילי.

לפעמים אני מתייאשת ושוקלת להפסיק לשאול אותה שוב ושוב את אותן שאלות מקשות, אבל אני לא באמת מסוגלת להפסיק, אז אני כותבת אותן עבורי ועבור אחרים.

לפעמים אני חושבת שהאהבה שפגשה אותי לא באמת פגשה אותי במקרה ואולי היתה שם יד מכוונת, שהיא נשלחה אליי על  ידי המלאך השומר אולי או כוח אחר שאין לי שם עבורו.

האמת, זה לא באמת משנה לי מי, אלא למה היא הגיעה ואני מתחילה להאמין שהיא נחתה עליי כדי ללמד אותי שיעור חשוב ולכן כל מה שנותר לי לומר עליה היא – תודה.

 

 

 

הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.

כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט.

משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר.

לשיגעון שלי אין מרפא.