מתנת אהבה

מתנת אהבה

יש לי אהבה גדולה מאוד למילים. מגיל צעיר מאוד הייתי מוקסמת מכל מה שקשור למילים - דיבורים, סיפורים, שירים. אוהבת לדבר, אוהבת להקשיב, אוהבת לקרוא. הייתי תולעת ספרים – קוראת מכל הבא ליד, מכל ז'אנר וכל הזמן. שירים, סיפורים, הצגות. בבגרות בחיבור עשיתי איזה פשלה כנראה, לא זוכרת כי די הדחקתי, אבל מאז הייתי משוכנעת שלכתוב אני לא יודעת, אז הפניתי את ההערצה שלי לרוקמי המילים - סופרים ובעיקר משוררים. אנשים שיודעים לכתוב תמיד הקסימו אותי וכבשו את ליבי. ראיתי ועדיין אני רואה ביכולת כתיבה כשרון עליון, עליון על כל הכישרונות האחרים.

לפני בערך שלוש שנים פתאום התחילו לנבוע ממני מילים. בלי מחשבה מראש, בלי תכנון, פשוט לפרוץ ממני החוצה, בבת אחת. בהתחלה טקסטים, אחר כך שירים. את השירים השארתי לעצמי, לא שיתפתי. לא הרגשתי שהם מספיק טובים או שאולי הם יותר מדי פרטיים ואישיים, ממש חלק מהנשמה.

לאחרונה, כמעט פתאום, מישהו מרוקמי המילים שראה אחד מהשירים שלי הציע לעבד אותו ושלח לי אותו מנוקד. יש משהו מאוד יפה ואסתטי בניקוד למילים – הן פתאום מקבלות כסות. כמו אישה יפה שמתלבשת ומתאפרת ועונדת תכשיטים, הניקוד מוסיף לוויית חן והדרת יופי למילים. פתאום השיר הזה נראה לי יפה יותר, אמנותי, מרגש. את השיר הבא ששלחתי לו הוא הבטיח לנקד אם אפרסם וכך קרה ששמתי בחוץ שניים משירי, יפים ולבושים בניקוד, על רקע שתאם את המילים שנרקמו להן ליצירת אמנות. 

זה היה מרגש אבל גם קצת מבהיל. המשכתי לכתוב שירים, אבל רק לעצמי וקצת לאנשים שקרובים אלי. פה ושם פרסמתי גם באיזו קבוצה סגורה ומפרגנת אבל ממש טיפין טיפין, בזהירות והיסוס. המחשבות על קניית נקדן עברו תדיר במוחי אבל הוחנקו בעודן באיבן בגלל התירוצים הידועים (חוסר בטחון, זה לא מספיק טוב, זה אישי מדי) אבל גם בגלל שאם אני משקיעה כסף במשהו אז זה עושה את זה אמיתי ומקצועי ואני לא שם. עדיין.

באותו זמן ממש הייתי בתחילתה של זוגיות. הזוגיות הזו היתה בעיני, די מתחילתה, הסמן לאיך אהבה זוגית צריכה להראות, איך אהבה נראית כשהיא במיטבה. הייתי אהובה ועטופה במידה כזו שהרגשתי נינוחות בהתמסרות והורדת המגננות. הרגשתי שאני יכולה לבטוח ולהתמסר לא כי אני מפחדת אלא כי אני אוהבת, לא כי אני צריכה אלא כי אני רוצה. הרגשתי שזו אהבה שיכולה להתמודד עם הכל ולנצח. שאין דבר מפחיד מדי או מכאיב מדי, שאין בכלל גבולות לגבהים ולמקומות אליהם אפשר להגיע יחד. שאני יכולה להיות מי שאני באמת, מי שאני אמורה להיות בעולם הזה. הכל היה בדיוק, בדיוק, נטול מאמץ ונטול דרמה. הרגשתי שיש לנו את העולם שלנו, מרחב אוהב, מכיל ומוגן שכאשר אנחנו נכנסים לתוכו הכל טוב ונכון ומתאים. שיש לנו שפה משלנו, ישות משלנו, מקום משלנו בו שנינו קובעים את הכללים ואת הקצב. בדיוק כמו שדמיינתי ורציתי את האהבה שלי.

בתוך הזוגיות הזו, הבחור, שהתלהב מהיצירה שלי בכלל ומהכתיבה שלי בפרט, הצהיר שהוא יאצור אותי עד לתערוכה ממש, והתחיל לאסוף יצירות שלי לתוך קובץ. הקהל השבוי והמתלהב כאילו פרץ בי ערוץ יצירתי משלו, ומילים החלו לנבוע ממני בתדירות גבוהה יותר. באחת הפעמים ששלחתי אליו שיר מנוקד והתפתחה שיחה על העניין האסתטי של הניקוד וכמה הוא מוסיף ליופי של המילים. ציינתי שאני משתמשת בנקדן חינמי כי אני מתקמצנת עדיין על משהו מקצועי וממוסד. תוך חצי שעה קיבלתי מייל, שהכותרת שלו "נקדן לאהובתי" המיסה חלקים שלמים בליבי, ומאז כל שירי הולבשו ברגע שנכתבו ונשלחו יפים, יפים וחגיגיים הלאה. זו היתה הדוגמא הכי טובה בעיני לכמה האהבה יכולה להיות מעצימה. לא רק האהבה הזוגית אלא אהבה משותפת למשהו, במקרה הזה אהבת המילים ואהבת היופי: האהבה שלי למילים והאהבה שלי ליופי התלכדו והועצמו על ידי האהבה שחשתי ממנו, אהבה שהתבטאה ברצון להיות שותף ליצירה שלי, גם אם זה באמצעים טכניים כמו רכישת אלמנט שאני התקמצנתי עליו. זו היתה ללא ספק המתנה הכי טובה שקבלתי מבן זוג בחיי – מתנת אהבה.

בינתיים הזוגיות הזו נגמרה והנקדן שנרכש לאהובתו נלקח, אולי לאהובה הבאה, אבל מתנות האהבה שקיבלתי ממנה יישארו בי לעולמים. ראשית, לראות את השירים שלי בעיניים אוהבות ולדעת שהכתיבה שלי שווה את ההשקעה הכספית שמלבישה את המילים והופכת אותן ליפות יותר, אבל אולי חשוב יותר מכך, עכשיו אני יודעת ולא רק מרגישה: אהבה יכולה להעצים ולהגדיל דברים כשהיא המקור אבל כשמצרפים כמה אהבות, גם מסוגים שונים וגם מאנשים שונים, אפשר לעשות קסמים.

 

Le Chat Noir מיכל ליבנה

כל הדברים היפים באמת

מתגלים בזמנם

האיטי הבלתי מתחשב

הפועם

בקצבו של הלב                              דניאלה ספקטור

מתרגלת סנכרון של קצב הלב עם קצב היקום.