דף ממוחזר

דף ממוחזר

"אני לא דף חלק" היא אומרת לו. "אני נייר ממוחזר, יש בי סיבים מחיים אחרים, יש בי כתמים מאכזבות ישנות, יש בי שבבים של אור משמחות רחוקות. אני לא דף חלק." הוא מסתכל עליה במבט מרוכז, נדהם בכל פעם מחדש מהתובנות שעולות בשיחות ביניהם. "אתה גם כזה, נייר ממוחזר, לא?!" היא לוגמת לגימה קטנה מכוס המים הקרים שהניח לפניה, היא אוהבת שהוא דואג לה. "אני דף מאוד ממוחזר" הוא עונה וצוחק, "כל כך ממוחזר עד שכבר לא רואים אותי."

השיחה הזו, מגיעה בכל פעם, כשהוא מתלונן באוזניה על מיעוט המפגשים ביניהם. הוא רוצה לראות אותה יותר, לנשום אותה יותר, לישון ולקום בבוקר איתה, בכל יום ולא רק מידי פעם. הוא יודע שזה מה שהוא רוצה, שזה מה שחלם שיהיה לו. ואז היא קמה ונוסעת, חוזרת לעיסוקיה השונים שהם לא "הוא". "יש לי חיים" היא אומרת לו שוב ושוב והוא, שכל כך רוצה אותה, את האישה הזו, אומר לעצמו שזה בסדר ככה. שזה מה שיש, שישמח על מה שיש לו...

היא, מצידה לא ממש מבינה על מה המהומה, אז היא מקיימת את חייה במקביל לזוגיות איתו, מה זה לא בסדר?? מה הוא רוצה בעצם? שהיא תעזוב את כל עיסוקיה ותתמקד רק בו? הרי הוא יודע שאחרי זמן קצר, היא תשתעמם עד מוות והוא יתחיל לעבוד שעות נוספות. כבר פעם הייתה בסיפור הזה, כבר נתנה את כל כולה למישהו ומצאה את עצמה בסופו של דבר, בחוץ, לבד, בחושך.  

הכל התחיל כשיום אחד היא שאלה אותו ממרחקים, אם הוא מתגעגע אליה. ביקשה שיגיד לה את המילים המפורשות, הוא לא רצה להגיד לה סתם "אני מתגעגע" הוא רצה ללחוש לה את המילים הללו באוזן. אבל היא הייתה רחוקה. אז הוא אמר לה בכעס לא מוסתר "אני לבד כאן ואת שם. ברור שאני מתגעגע, אני רוצה שתהיי כאן לידי. אני לא רוצה אותך מרחוק, רוצה שתהיי כאן. קשה לי, לא יכול ככה, זה לא מה שרציתי, כבר היו לי יחסים כאלה, זה לא טוב לי" .  "וואו" היא אמרה מופתעת מן הצד השני של קו הטלפון, "רק רציתי שתגיד שאתה מתגעגע, כי גם אני מתגעגעת וגם אני רוצה להיות לידך" .

מאותה השיחה, היחסים שלהם השתנו. היא הבינה שהקשר שלו איתה, מפעיל אצלו "כפתורים" שהיא כלל לא מודעת אליהם. שהוא וגם היא, מביאים אל הקשר הזה, את כל מטען העבר שלהם. שרק אם יתחילו לפרק אותו, לאט, לאט, חוט אחר חוט, יגיעו באמת אל עצמם, יבנו להם קשר המבוסס על מי שהם עכשיו. עם ההבנה הזו היא הגיעה אליו ערב אחד, ביקשה לפתוח את הדברים ומצאה את הדימוי של הדף הממוחזר מתאים מאוד.

"אני דף כל כך ממוחזר עד שלא רואים אותי" הוא אומר בחצי צחוק והיא לא צוחקת כלל. עיניה מתמלאות דמעות, "אני רואה אותך אהוב ליבי" היא אומרת בקול רועד, "אני איתך על הדרך שלנו, אני איתך כאן ועכשיו "

"איזה טיפש אני" הוא אומר לעצמו, האישה שאני אוהב בוכה עכשיו. לך תסביר לה את כל החיים שלך, היא כל כך במקום אחר, היא לא יכולה להבין את זה, לא יכולה לעזור לי לשאת את המשאות האלה. מעכשיו אגיד לה תמיד שהכל בסדר אצלי.

"הכל בסדר, יפה שלי. באמת הכל בסדר" הוא אומר לה ולא מאמין לעצמו. היא מרימה את עיניה אליו ואומרת לו "אתה לא בסדר! אני יודעת, אני מרגישה בגוף שמשהו לא בסדר, שעוד רגע משהו כאן יתפוצץ, בבקשה, שתף אותי, אני חזקה, אני יכולה לשאת איתך את המשאות שלך"

"ועוד משהו שיהיה ברור לך, אני כאן כדי להישאר, אני לא הולכת ממך כל כך מהר..."

היא מניחה את ראשה על כתפו הרחבה. יודעת עמוק בליבה, שיש לה הרבה מקום בלב לאיש הזה ולכל המשאות שלו, אם רק יאפשר לה לעזור לו. הוא מרגיש את כובד ראשה על כתפו הרחבה, נזכר איך אבא שלו, ממש לפני מותו הניח את ראשו על כתפו.

המשאות שלו, התחילו בילדותו. עם אמא לא מתפקדת ואבא אובד עצות. על הילד הקטן שהיה, הוטלה המשימה הכבדה לדאוג לאמא ולמשפחה. להיות על המשמר בכל דקה. כשעזב אותם בשנות העשרה, עדיין חש על כתפיו את משא האחריות, יחד עם המשא הזה, פתח את מסעו בחברה החדשה. המשימה להשתלב, להיות דומה ולא שונה, להצליח בלימודים, להצליח בצבא, להיות "אחד משלנו", ולהמשיך לדאוג למשפחה. בתוך תוכו נשאר כל הזמן הילד הקטן, המפוחד, שסוחב על גבו משא גדול ממנו, שמפחד את הפחד הגדול מכולם : להינטש, להישאר לבד בעולם, להיות חסר אונים, אחד שלא יכול עזור לתקן את החיים של האחרים.

המשאות האלה, הם חלק ממנו, חלק ממה שהוא מביא לקשר הזה. הילד הקטן ההוא, מגיע מידי פעם ומערער את חייו. והיא הרי בחרה בגבר הבוגר שהוא, בגבר המצחיק ומלא השימחה שסביבו חברים רבים, שמבצע כל משימה בקלות, שהכל בסדר אצלו.

"אני מקשיבה לך, אני מרגישה מה שאתה מספר" , "נכון שאני לא חוויתי כאלה חוויות, יחד עם זאת יכולה לנסות ולהיות כאן בשבילך, להגיד משהו כשהילד הקטן שבך יוצא החוצה פתאום. שהרי גם אצלי יש ילדה קטנה שמידי פעם מציצה"

ככה הם הולכים יחד על הדרך שלהם, ילד קטן וילדה קטנה, שקיבלו את האישור לצאת מידי פעם, לפחד את הפחדים הישנים ולהקשיב לאיש ולאישה הבוגרים שהם, שאומרים, שיש תיקון בעולם הזה. שאפשר לפחד ולהיות אמיץ בו זמנית, שמותר ללכת ולחזור, שאפשר ביחד ולחוד, במקום שבו יש אהבה.

 

Photo by rawpixel on Unsplash

 

נורית בורגר ינאי - מכאן ומשם, ובעיקר מהלב

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום

מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.