אהבה (לא) כואבת

אהבה (לא) כואבת

זאת היתה, ללא ספק, אהבה ממבט ראשון. ראיתי אותו עומד שם, והלב שלי האיץ למהירות מטורפת. הבטן שלי התחילה לכאוב, כל הדם רץ לי לפנים ונעשיתי אדומה כולי. הרגשתי איך הרגליים שלי נחלשות, אבל לא מצאתי שום תירוץ להתיישב. ידעתי באותו רגע שהוא שלי ואני שלו, כאילו השם שלי היה כתוב עליו באותיות זהב. נכון, הוא היה עייף וקצת שבור, אבל אני לא ראיתי את כל אלה, רק יופי ועוצמה.

ידעתי שאצטרך לחכות. הוא לא היה מוכן, אני לא הייתי מוכנה. אבל ידעתי גם שכל ההמתנה, כל המאמץ שאצטרך לעשות כדי שנהיה יחד, יהיו לאבק בשניה שזה יקרה. העולם שמסביבי לא הבין. אישה בגילי, באמת! חלק הרימו גבה משועשעת, חלק התנגדו בקול רם, דיברו על הסיכון, אבל לי היו כוכבים בעיניים ופרפרים בבטן, ואני לא שמעתי.

רק רפי מ"הונדה" הבין אותי לגמרי, מהשניה הראשונה. "אני מסתכל עלייך," הוא אמר לי, "ואת בת עשרים ושלוש. רק תיזהרי לא לעשות שטויות." ואז הוא החתים אותי על הנייר שאומר שאו-טו-טו האהוב שלי יהיה באמת שלי.

ועכשיו מההתחלה.

כשמלאו לי 40 "איפסתי מונים" והרגשתי כאילו מלאו לי עשרים (מאז זה רק הידרדר, אגב. היום אני בת 14, ויש הטוענים שהגזמתי גם עם זה).

כשהייתי באמת בת עשרים הייתי עסוקה מאד בלהיות המבוגר האחראי. עם אחות אחת מאד חולה ואחות אחת פצפונת, עמסתי על כתפיי את האחריות להביא נחת להוריי. צבא, קצונה, טיול קצר באירופה הקלאסית והופ, לפקולטה למשפטים, לימודי כלכלה ועבודה במשרד במקביל, התמחות, חתונה, עבודה, ילדים.... הבנתם את הנקודה?

ובכן, אחרי התקופה המטורפת שהחלה ביום שמלאו לי ארבעים (עשרים), נחה עליי רוח הנעורים, והחלטתי לעשות כל מה שהחמצתי אז, בזמנו. טוב, נו, לא הכל.

לאחשלי הגדול, לגיסי ולחבר שלי היו אופנועים כבדים. הפעם הראשונה שעליתי על אחד מהם החזירה אליי את האהבה לאופנועים שחשבתי ששכחתי. תחושת הריחוף בחלל, העוצמה בין הרגליים, הקווים החלקים והזורמים של האופנוע...

והם לא באו לקחת אותי מספיק! אחד היה עמוס בעבודה, השני הבטיח טיול ולא קיים, ואני הרגשתי שאני צריכה להתחנן. אבל לא הייתי באמת בת עשרים, ומהר מאד אמרתי לעצמי – די להיות תלויה בגבר, יהיה נחמד ככל שיהיה. את רוצה אופנוע? תקני אופנוע!

ככה הגעתי לרפי מ"הונדה". אחד מהגברים שהוזכרו קודם המליץ על ה-CBR  כדגם נמוך מספיק שגמדה כמוני תוכל גם לשבת עליו וגם להגיע עם שתי הרגליים לרצפה, השני בירר, ואני התאהבתי. ממש.

רק שתבינו, לא היה לי רשיון.

אחרי שהתאהבתי, שום דבר כבר לא יכול היה לעצור אותי. שמתי מקדמה על האופנוע, כדי שלא ימכרו אותו למישהו אחר, והתחלתי לברר מה צריך לעשות כדי להוציא רשיון. רצתי לפתח תקווה להוציא פטור מתאוריה, לאופטומטריסט שיחתום לי על בדיקת העיניים, לדואר לשלם אגרה, ואז הייתי מוכנה להתחיל בשיעורים.

מסתבר שלא צריך לדעת הרבה בשביל להפעיל קטנוע. זה כמובן לא היה עוזר לי עם האופנוע שלי, שאיננו אוטומאטי, אבל חשבתי שדיה לצרה בשעתה. קודם כל נעבור טסט. התחלתי להתאמן על שמיניות, סלאלום ונסיעה איטית בקו ישר. משה המורה היה מרוצה ממני, או שאולי כך הוא אומר לכל התלמידים. אני לא הייתי מרוצה ממני. לא הרגשתי חלק מהקטנוע כפי שאני מרגישה באוטו, אבל חשבתי שזה עניין של זמן ונסיון.

בשיעור האחרון לפני הטסט, בדקות האחרונות של השיעור, זה קרה. הרמתי את העיניים מהשמיניות ומולי ראיתי אופנוע אחר, נע ממש בנתיב שלי. מתוך פאניקה, היד ידעה שהיא צריכה לעשות משהו, אבל מה שיצא לה לא היה בדיוק המשהו הנכון, בלשון המעטה, ואני נתתי גז והתנגשתי בו.

כאן יש כמה דקות חסרות, בין הרגע שהבנתי שאני הולכת להתנגש ובין הרגע שהרגשתי ידיים של גברים נושאות אותי אל כיסא. משה טוען שהוא לא האמין כמה אני כבדה, בשביל מישהי כל כך קטנה. כשאני חושבת על זה, כנראה העובדה שהייתי חסרת הכרה תרמה לכך. חלפו דקות ארוכות בטרם יכולתי להיזכר היכן אני, איזה יום היום ואם אני אמורה לאסוף איזו ילדה מאיפשהו. המחשבה שאולי ילדה שלי מחכה לי ואני אינני זוכרת הטריפה אותי. משה שאל אותי מה כואב, וכשאמרתי לו "הברך" רץ, הביא תחבושת אלסטית, כרך אותה סביב ברכי והורה לי לקום וללכת. אני, שרה גיבורת ניל"י, אמרתי לו – קלי קלות. בצעד הראשון התפרקה הרגל תחתיי ואני נפלתי אל הדשא, אוחזת ברגל וצועקת מכאב.

לא נותרה ברירה, התקשרנו לאיש שלי שיבוא לפנות אותי לבי"ח.

המיון בבי"ח מאיר הפתיע אותי לטובה. הכל הלך מהר, והצוות היה ידידותי וחביב. אולי ידידותי מדי, במחשבה שניה. שפשוף קל בכף ידי הביא את האחות לתקוע בזרועי חיסון אנטי טטנוס מניה וביה, אבל כדי לנקות ולחטא אותו (יש עוד חולירות אחרות חוץ מטטנוס) הייתי צריכה להתחנן ולהתעקש. הצילום הראה שום דבר, וכולם הסיקו שזו כנראה רק מכה חזקה וזה יעבור.

בדרך חזרה התעקשתי שאני יכולה לנהוג, ולא זו בלבד, אלא שבכוונתי להגיע בכוחות עצמי לאירוע באותו ערב. שרה גיבורת ניל"י, כבר אמרנו? נהגתי עם כאבי תופת לסינמה סיטי, חניתי בקצה מגרש החניה העמוס, ודידיתי לאיטי, נעזרת בהליכון שנותר בבית מהניתוח של אור. עד שחזרתי הביתה הייתי על סף עילפון ממש.

במשך הימים הבאים התברר שהעניין לא יגמר כל כך מהר. הברך התנפחה כמו מלון והחליפה צבעים. כאבי תופת אילצו אותי לחיות על נורופן, ומה שגרוע מכל – לא יכולתי לרקוד. עדיין חשבתי לעצמי – אוקיי, מכה קשה, אמנם, אבל אמרו שזה כלום. זה יעבור.

לאחר חודש הבנתי שכדאי שאתחיל לבדוק מה קורה לפני שאני הורסת את הכבד עם נורופן. אני אקצר לכם את התהליך מורט העצבים שעברתי ואקפיץ אתכם ישר לתוצאות. שתי הרצועות הצולבות בברך נותרו מחוברות לעצם בסיבים בודדים בלבד, תלויות על בלימה. גם באחת מהרצועות הישרות יש קרע, אחת קרועה בכלל, וחתיכת רצועה מסתובבת לה חופשי בברך ועושה צרות. כיף!!

החדשות הטובות היו שאני יכולה לבחור אם לנתח או לא (לא!), וזה רק עניין של כמה כאב אני מוכנה לסבול (הרבה). טיפולי הפיזיותרפיה הניבו תוצאות מהר מהמצופה. חזרתי לרקוד, בהוראת הרופא עם ברכיה, בהתחלה, אבל גם אם כאב לי, לפחות לא הייתי בדיכאון.

החדשות הרעות? כל מכה קלה בברך הזאת ואני נשארת בלי רצועות עם רגל מפורקת, וחסל סדר ריקוד. זה מיתרגם בצורה אחת בלבד, והאמינו לי, אם היתה דרך אחרת, אני הייתי מוצאת אותה, כל כך קשה היה לי להגיע למסקנה הזו – לא יהיה לי אופנוע.

הפגיעות הגדולות באופנוע לא הפחידו אותי. באופן שאני התכוונתי להשתמש בו, הסיכוי להיפגע קשה לא היה גדול, אז נניח שלי זה לא היה קורה.

אבל הנפילות הקטנות האלו, שכל אופנוען, יהיה מנוסה ככל שיהיה, לוקח בחשבון, הנפילות שבדרך כלל קמים מהן, מתנערים וממשיכים הלאה, נפילה כזאת יכולה לעלות לי מחיר בלתי נסבל – אני לא אוכל לרקוד יותר.

וזה היה הכל. הריקוד הוא אהבת חיי, מערכת יחסים שאני מתכוונת לקיים אותה עוד שנים רבות, שאני מחוייבת לה ומשקיעה בה, קצת כמו נישואין, והיא מסבה לי עונג כל הזמן, כשאני רוקדת וכשאני לא רוקדת. האופנוע היה גחמה של רגע, ריגוש, סטוץ. עם כל כאב הלב והדמעות, שום סטוץ בעולם, יהיה המרגש ביותר, לא יכול לסכן את מערכת היחסים העיקרית שלי. אני לא אתן לו. זה עד כדי כך פשוט.

כאן התגלה שוב רפי מהונדה במלוא גדולתו. אחרי ששמע את הסיפור הוא ביטל את העיסקה, ואפילו דאג, בלי שביקשתי, שאקבל חזרה את דמי הקדימה שלי.

אחרי התאונה הייתי רואה אופנועים ברחוב, ויד קרה של פחד היתה מכווצת לי את הבטן. בסוף אחשלי, בלי לשאול הרבה שאלות, בא לקחת אותי לאכול עם האופנוע. היציאה הזו היתה מבחן בשבילי, וגם הוא ידע זאת. בדרך אל המסעדה הוא נסע לאט, בזהירות, דרך העיר. הרגל שלי בקושי הצליחה להגיע לרגלית, וזה כאב, אבל היה כיף. בדרך חזרה הבנתי פתאום שהוא מתכוון לנסוע דרך הכבישים הראשיים, שם אפשר לפתח מהירות אמיתית. הוא לא שאל אותי אם זה בסדר, ואני לא אמרתי לו לעצור, וככה טסנו על כביש 4 במהירות מסחררת, ואני ניסיתי למצוא את הפחד ההוא, להזכיר לעצמי שבכל שניה יכול לקרות לנו משהו, אבל הבטן שלי רק צחקה, והמנוע נהם, והרוח שרקה, והפחד היה כלא היה.

ורק דבר אחד נשאר –

אם אני רוצה לעמוד בקידמת הבמה, לשם אני שייכת, עדיף שעל אופנוע... אשב מאחור.

אז אם אתם רואים אותי מעסה את הברך ועושה פרצוף, תבינו. אהבה לא כואבת, אבל יש מערכות יחסים שלא נועדו להיות.

שתהיה לכם שבת טובה וצוחקת, ואהבה שלא מביאה שום כאב.

תמונה: אחשלי הגדול ואני. צילום: אסף אמברם.

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.