לפני ממש לא הרבה זמן הזדמן לי ללמוד ולפתח שיטת תקשורת חדשה לגמרי, אני קוראת לה “תקשורת פתוחה, כנה והוגנת“.
למה “פתוחה” ו”כנה” זה לא אותו דבר?
כי “פתוחה” זה אומר שאתם אומרים לצד השני את האמת.
“כנה” זה אומר שאתם אומרים לעצמכם קודם כל את האמת, ושאתם מאפשרים לעצמכם להקשיב באמת גם לאמת שהצד השני אומר לכם.
זה אומר שאתם בודקים מאיפה זה בא אצלכם, האם ממקום אוהב ומכיל, או ממקום מתנצח. אם אתם מנהלים קרב (אפילו אם יש ויכוח) תפסיקו. עדיף לא להגיד כלום, לבקש פסק זמן וללכת לחשוב על זה. תזהו איפה נעלבתם, ומה שאתם רוצים זה בעיקר “להכניס לו, או לה”. לפעמים גם זה בסדר. רק תהיו מודעים לזה. זה משחרר את הכעס שלכם, אבל זה לא במיוחד פרודוקטיבי. אתם יודעים מה עושה מי שתוקפים אותו, כן? תוקף חזרה. תהיו הצד הזה שלא מפחד, ושיכול לעצור את מעגל האימה הזה. ושלא תתבלבלו, זה ריקוד שרוב הזוגות רוקדים שנים, כל הזמן.
ומה זה “הוגנת”?
זה אומר שאתם לא דוחפים כנות במורד גרונו של הצד השני בין אם הוא מוכן לה ובין אם לא. תחשבו עליו שניה, על מה שהוא מסוגל להכיל. קחו בחשבון את התקשורת הלא מילולית שלו. אם אתם לא בטוחים, תעשו צעד קטן, זהיר, ותבדקו את התגובה. אם אמרתם את זה הכי פשוט, בלי משחקים, ממקום אוהב, ועדיין אין קבלה – קחו רוורס! חשבו מסלול מחדש.
הדוגמה הטובה ביותר לתקשורת כזו במרחב הזוגי הם סופי וג’ק, הגיבורים של “טוי-בוי”.
הנה דוגמה לאיך שהם מנהלים שיחה על משהו שיש לו פוטנציאל נפץ אדיר – ג’ק נכנס הביתה שניות אחרי שגיא, השכן החתיך של סופי, ניסה להתחיל איתה ואף נישק אותה…
ואז ג’ק אומר לסופי:
“הוא נחמד, גיא הזה. אני אשמח אם הוא יבוא לפה לשתות קפה.”
זה תפס את תשומת ליבי. “לא. אתה לא.”
“לא מה?”
“לא תשמח.”
“לא? למה?”
“כי הוא כרגע ניסה לנשק אותי.”
“אוקיי. איך זה קשור?”
“לא אכפת לך?!?”
ג’ק קלט ברגע זה שהוא נמצא לבד, על רפסודה רעועה, במים לא מוכרים.
הוא היסס.
“צריך להיות אכפת לי?”
אני קלטתי ברגע זה ששוב שכחתי שאני לא מדברת עם גבר רגיל. נשמתי עמוק.
“כן. אמור להיות אכפת לך. אם אתה אוהב אותי, אמור להיות אכפת לך מאד.”
“אני אוהב אותך. איך זה קשור? זה משהו שמזיק לך? כי אז אני מאד אתנגד לזה.”
“לא, ג’ק, זה לא משהו שמזיק לי. זה משהו שמזיק לך. זה לא מעצבן אותך או מציק לך בשום רמה לדעת שגבר אחר נישק אותי?”
“אני מצטער, אבל לא. איך זה מזיק לי?”
“נניח, אם בגלל שהתנשקתי איתו אני לא ארצה להתנשק איתך יותר…”
“זה יהיה רע מאד מבחינתי.”
“ואם אני ארצה שתעזוב כדי שאוכל להיות איתו…”
“אני לא מסוגל לחשוב על זה אפילו. זה נורא! זה יכאב לי כל כך שיש סיכוי שאפסיק לתפקד. אבל איך דבר כזה יכול לקרות? את לא תרצי לנשק גם אותי וגם אותו?”
“אולי, אבל הוא לא ירצה.”
“למה?”
“ככה זה אנשים. הם אוהבים שמה ששלהם יישאר שלהם.”
“אבל לא היה אכפת לך, נגיד, שמישהו ינהג במכונית שלך, או ישתמש במקלחת, נכון?”
“אבל אתה לא מכונית, וגם לא אני.”
“אבל איך זה בא על חשבונו? אם אני מנשק אותך רק כשהוא איננו, נניח, והוא מנשק אותך רק כשאני איננו, למה שיהיה אכפת לו?”
חשבתי על זה לרגע. זה היה הקטע של ג’ק, להציג הכל באופן סופר הגיוני ולאלץ אותי להסביר דברים שהיו מובנים לי כמו זריחת השמש.
“אני מניחה, ג’ק, שכמה שלא תשתדל, באהבה זה תמיד בסוף יבוא אחד על חשבון השני.”
עכשיו ג’ק היה מהורהר. “אני מבין. ואת רצית לנשק אותו?”
השאלה הזו תפסה אותי לא מוכנה בעליל, אבל למדתי כבר איך לענות לג’ק – אמת פשוטה.
“אני מניחה שהגוף שלי רצה. הוא היה מאד נעים. אבל הלב שלי כנראה לא רצה, כי לפני שהספקתי להבין מה קורה אפילו, העפתי אותו ממני וצעקתי עליו.”
ג’ק נראה עוד יותר מבולבל, ואחרי שניות ארוכות של מחשבה הוא אמר: “קודם לא היה אכפת לי שהוא נישק אותך, אבל עכשיו אני מלא בהרגשה חמימה כזאת על זה שאת לא רצית לנשק אותו. זה הגיוני בעינייך?”
חייכתי ובאתי לחבק אותו. “זה הגיוני מאד. ועכשיו, מה אני צריכה לעשות בשביל לקבל פה נשיקה היום? שאקרא לגיא החתיך בחזרה?”
…
הספר שזור כולו דוגמאות כאלו.
כשכתבתי את הספר, לא החלטתי מה תהיה העלילה. הצבתי את מערכת הניסוי שלי ואז צפיתי במתרחש. חייתי את סופי וג’ק כשנתיים, ולמדתי גם את שיטת התקשורת שלהם. אם תורידו את כל הפרטים, תראו שמה שמאפיין אותה זה חוסר פחד. סופי לא מפחדת שג’ק יפסיק לאהוב אותה או יעזוב, כי הוא לא מסוגל, וג’ק לא מרגיש פחד כי הוא לא בנוי לזה. זה מאפשר לשניהם להניח את הרגשות שלהם חשופים בפני הצד השני, ומוריד לאפס מאבקי כוח ומשחקים. יותר מאוחר אני בודקת מה קורה כשהביטחון הזה נעלם. האם הם יוכלו להמשיך לתקשר באותה דרך? תצטרכו לקרוא את הספר כדי לדעת…
בינתיים תגידו לאנשים שאתם אוהבים אותם! תתקשרו את זה!
(לא לבלבל עם “תקשרו את זה”. זה בבלוגים אחרים…)
…
לקבוצת הפייסבוק של ההרצאה הקליקו כאן
Photo by Priscilla Du Preez on Unsplash
