זה הקול שלי, תקשיבו לי, תראו אותי, זה מי שאני, קחו אותי ככה כי זה המון! – זה היה פס הקול שרץ בתוכי כשצפיתי בסרט Bohemian Rhapsody
כבר זמן מה אני רוצה לראות את “רפסודה בוהמית” וזה שהלכתי לראות את הסרט בשבת האחרונה,
לא יכול היה להגיע בתזמון יותר נכון עבורי!!
סרט מרגש, עשוי בקצב ובדרך כזו שהנשימה שלי פעמה עם כל רגע בסרט.
וכמו תמיד אני לא עושה סקירה או ביקורת על סרט. אם אני יוצאת נרגשת, נסערת, מלאת מחשבות, מחויכת מאד, עצובה כל אחד מאלה או כמה ביחד, זו בשבילי ה”ביקורת” שלי.
עצם העובדה שהסרט אסף אותי לתוכו בזמן שנכון לי, גרם לי להרגיש כאחת האנשים על המסך מספיקה לי כדי להבין שהוא עשוי היטב, בשבילי כמובן.
וכשאני קמה בעצלתיים ויוצאת עם רצון לכתוב את כל הדברים הללו שעולים בי מיד לאחר הצפייה בו, אני יודעת שהוא גם ארז בתוכו ממתקים מחשבתיים ורגשיים עבורי.
הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר אחד מהם היה על העריכה הטובה ביותר, עורך הסרט ציטט את אביו של מרקיורי מתוך הסרט ואמר: “כמו שאביו של פרדי היה אומר:מחשבות טובות. מילים טובות. מעשים טובים“
רגע לפני ההופעה הגדולה שלהם בלייב אייד, הבין אביו של פרדי שלמרות שהוא ראה בעיני רוחו בן אחר, והתכוון במילים אלו לדברים אחרים, בנו עושה בדיוק את זה, מחשבות טובות, מילים טובות ומעשים טובים, רק בדרכו שלו בהתנגדות גאה לסטראוטיפים וניתוץ מוסכמות חברתיות.
את כל זה הוא עשה כשהוא מדבר, כותב ונושם מילים ומוזיקה. לא במלחמות והפגנות אלא בכניסה למקום שיכול לאחד את כולם. מוזיקה.
בתוך כל זה למדתי דברים שלא ידעתי על חייו של האמן היוצר המופלא הזה.
פרדי מרקורי עבר דרך חתחתים בעיקר עם עצמו, סביבו הייתה חבורה של אוהבי ואהובי אמת שכאלה שאפשרו לו להיות מי שהוא בכל רגע שבחר.
הוא הלך, כמעט מהרגע הראשון עם הקול שלו, עם האמת הפנימית שלו, חבר לאנשי הלהקה שהתאימו אחד לשני כמו פאזל מיוחד במינו ויצרו מוזיקה אחרת, שונה, סוחפת, מהבטן. סגנונות שולבו אחד בתוך השני כמו הרכב הלהקה כל אחד מהן היה יוצר, כל אחד מהם הביא חלק אחר מהשלם הייחודי הם יצרו להקה מהפכנית, כזו שמדברת למגוון רחב של קהליםאנשים.
כשאני בתוך התסריט, קשובה, דרוכה, מקשיבה וסופגת נאמרות כל מיני אמירות כאלה שיוצרות בי מחשבות וגורמות לעוד הבנות שמחלחלות עמוק עמוק פנימה.
לא להפסיק להקשיב לקול הפנימי שלי, לא להפסיק ללמוד אותי ולהרשות לי להיות מי שאני ולא לחשוש מלהשמיע את הקול הזה בדרכים שלי.
אנחנו אף פעם לא יודעים מתי אנחנו נגמרים, ואנחנו לא חיים תוך כדי ניסיון לראות את הסוף אלא חיים כדי להיות נוכחים כאן בעולם הזה, כל אחד עם הקול שלו, עם היכולת שלו ועם הרצון שלו.
אנחנו חיים כאן קודם כל בשביל עצמנו. כל אחד מאתנו יוצר את העולם, ואת הקול שיש לנו להעניק לכל מי שרק רוצה לשמוע, אנחנו לומדים במשך החיים לפתח ולתת אותו בתווים ובצבעים הייחודיים לנו.
ולסיכום קצרצר בענין הסרט, אל תקראו שום ביקורת עליו ולכו לראות
הכל שם ארוז ומוגש בדרך שתרעיד בכם כל מיתר בגוף.
חלק מהתמונות צילמתי בסרט וחלקן מהרשת
