פרסום שלילי - פרק 1: החוקים

פרסום שלילי - פרק 1: החוקים

פרק 1 – החוקים!

תמיד הייתי בן אדם של חוקים, של כללים.
ברגע שהכל מתויג תחת "עשה" ו"אל תעשה" הכל הרבה יותר קל. לא צריך לחשוב, לא צריך להפעיל שיקול דעת. ולכן תמיד היה ברור לי שיש דברים שלי לא יקרו. תמיד שמעתי על כאלו שוויתרו לעצמם ואפשרו לעצמם לעשות דברים שמבחינתי היו תחת ההגדרה של "אל תעשה" ויש כאלו שאפילו הכרתי אישית. כששמעתי על מישהו שנתפס, תמיד צקצקתי בלשוני והזכרתי לעצמי שלי זה לא יקרה.

תרשו לי להציג את עצמי. שמי ניב, אני בן 28, נשוי באושר לאסנת בחצי שנה האחרונה. אני עובד בחברה גדולה שמפתחת תוכנות תמיכה ואפליקציות לבתי חולים ולקופות החולים. תמיד הייתי בחור שיגרתי, שחי חיים שגרתיים – חברה קבועה מגיל 19, גרנו יחד שנתיים לפני החתונה, דירה קטנה בשכירות, אוטו קומפקטי... חיים שקטים.

גם בעבודה לא חיפשתי יותר מידי ריגושים. תמיד דאגתי להגיע בזמן, לא לבלוט מידי ולא לקחת על עצמי משימות ופרויקטים גדולים שיגזלו ממני זמן מיותר או שיגרמו לי לעבוד מעבר לשעות העבודה הרגילות.
תמיד הייתי מגיע פחות או יותר באותה השעה, ממלמל בוקר טוב לאותם האנשים, מתיישב מול השולחן שלי ועובד עד שעת הצהריים. תמיד באותה השעה הייתי יורד לחדר האוכל, בד"כ לבד, אוכל תוך קריאה של ספר או כתבה בנייד שלי. אין לי חברים של ממש במקום העבודה ואני מניח שרוב עמיתיי לא יודעים אפילו את שמי וטוב לי כך!
אני יוצא מהעבודה כמעט באותה השעה בכל יום, מגיע הביתה ומבלה ערב שקט עם אשתי.
אוהב את השקט, את השגרה.

שני דברים שהיו חלק מרשימת ה"אל תעשה" שלי היו, מן הסתם, רומן במקום העבודה ולבלות עם אישה אחרת שהיא לא בת הזוג הקבועה. לא שאי פעם חשבתי על עצמי באחת מהסיטואציות הנ"ל אבל זה מה שהייתי מציע למי שהיה שואל לדעתי, אם מישהו היה שואל לדעתי.

קשה לי לומר אם אני מרוצה מעבודתי. קשה לי לומר גם אם לא. השאלה מעולם לא הטרידה אותי.
אני מניח שאם מישהו היה שואל אותי אם אני מתכוון לצאת לפנסיה ממקום העבודה הזה, כנראה שהתשובה היתה חיובית. פחות בגלל שביעות רצון מהעבודה, יותר בגלל החשש משינויים.

שום דבר לא הכין אותי לאותו היום שבו בצבץ ראשו של המנהל שלי מעבר לדלת ובהתרגשות קרא לי:
"ניר! בשעה 12:00 תהיה בחדר ישיבות! לא לאחר!"
מופתע מאוד ובלי מושג למה אני אמור להיות שם, מלמלתי אליו חזרה "אבל זו שעת האוכל שלי..."
"אז תאכל לפני. או אחרי. אל תהיה ילד!" ונעלם.
בימים האחרונים שמעתי במסדרונות שיחות על כך שרוצים לפתוח בקמפיין פרסום קטן כדי למצב אותנו במקום טוב מול כל החברות המתחרות שצצו לאחרונה כמו פטריות אחרי הגשם אבל לא היה לי מושג במה מדובר ולא הייתי מנחש בחיים שהישיבה שאליה זומנתי קשורה לעניין זה.

בשעה 11:30 ירדתי לחדר האוכל. עניין הישיבה הזו הטריד אותי. כנראה בשל העובדה שלא ידעתי במה מדובר ושלא היה לי שום דרך להתכונן אליה.
בשעה 12:00 הייתי בחדר הישיבות. בחדר היה רק מנהל האגף שלי, יהונתן, שישב מול המחשב הנייד שלו, הופך כל דקה אבודה לדקת עבודה. הערצתי אותו על כך. לא התפלאתי שאני היחיד שהגיע בזמן. תמיד הייתי כזה קפדן, גם כשידעתי מראש שכולם יאחרו.

בשעה 12:03 התחילו להיאסף שאר חבריי לצוות ובשעה 12:11 הגיע האחרון. בחור צעיר ומפוזר בשם גבי.
היינו 8 אנשים, כולל יהונתן. התיישבנו סביב השולחן האליפטי הגדול, יונתן בראשו. נראה היה שכולם מלבדי יודעים במה מדובר.

יהונתן פתח ואמר שכמו שכולנו יודעים, לאחרונה ישנן לא מעט חברות שנותנות תמיכה ושירותים דומים מאוד לאלו שאנו מספקים וזה הזמן לצאת מהאלמוניות ולמצב את עצמנו במקום גבוה יותר מהמתחרים. לדעתו, העבודה הקשה והטובה שאנו עושים אינה מספיקה כל עוד לא שומעים עלינו. הוא סיפר לנו שהחברה החליטה להשקיע חלק נכבד מהרווחים לפרסום כדי לצאת מהאנונימיות. הוא ציין שהיושבים בחדר כרגע נבחרו להיות הצוות שיטפל בפרויקט הנ"ל. הוא הוסיף שלמטרה זו גויס אחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארץ. הוא סיים בכך שהוא יודע שזו משימה מאתגרת שתדרוש מאתנו לחשוב מחוץ לקופסא, לעבוד בשעות קצת פחות נוחות ולהתנסות בדברים שונים. כבר ראיתי את עצמי מגיע הביתה בשעות שאליהן אני לא רגיל והעניין לא מצא חן בעיניי במיוחד.
התבוננתי סביבי וראיתי את ההתרגשות בקרב הנוכחים. ראיתי חיוכים של שביעות רצון בקרב כולם. לא הבנתי למה אני נבחרתי להיות חלק מהצוות. ואף יותר מכך, הייתי שמח מאוד לא להיות חלק מהצוות הזה.

בשעה 12:30 בערך יהונתן סיים את דבריו וכולם החלו לצאת מחדר הישיבות. המתנתי עד שכולם יצאו וניגשתי אל יהונתן שהמשיך לשבת בכיסאו ולכתוב משהו במחשבו.
"יהונתן", פניתי אליו.
"כן, ניר" ענה לי מבלי להרים את ראשו.
"זה ניב", תיקנתי אותו. "רציתי לדבר איתך על הצירוף שלי לצוות הזה".
"אין לך מה להודות לי. אני בטוח שאתה תהיה חלק משמעותי מהצוות הזה, ניר".
"ניב", תיקנתי אותו שוב. קיוויתי שהוא יבין שאני לא מתאים לצוות אבל... הוא אפילו לא זוכר את שמי, למה שיבין מה האופי שלי??!!. "אני פשוט לא יודע אם..."
"אל תדאג, ניר. אתה תראה שתצליחו". הפעם כבר לא תיקנתי אותו. חייכתי קלות ויצאתי מחדר הישיבות תוך שאני מאחל לו המשך יום נעים, מבלי לצפות לתשובה.

Source: burst.shopify.com

זוהר איתן

בן 43, נשוי ואב לשניים, חי את חיי בישוב שקט אי שם בארץ.
מנסה לטפח כשרון כתיבה שביצבץ קצת אחרי משבר גיל ה-40.
אוהב את החיים ואת אמא אדמה.
מנסה להישאר שפוי במציאות מטורפת!
אוהב אנשים ונשים, אפילו את שלי...