אני בוחרת בי

אני בוחרת בי

"אני בוחרת בי", אני אומרת לעצמי שוב ושוב. "אני אחראית לאושר שלי", מהדהדת לי האמירה הזו שוב ושוב.

"המסע יהיה מסע אישי – קבוצתי" אומר לנו המנחה שלנו. "כל אחד יעבור את המסע עם עצמו וגם כחלק מהקבוצה" כולנו מהנהנים לאישור, כאילו אנחנו באמת מבינים למה הוא מתכוון.

"בכלל כל שנת הלימודים הזו, היא מסע עבורי" אני מהרהרת לעצמי, כאשר הוא מתאר את הלילה האחרון במסע, בלילה הזה, כל אחד ישן "סולו" .

"רגע מה אמרת?" אני מתעוררת מהרהורי. "אמרתי שביום השלישי של המסע, יבנה כל אחד מכם לעצמו, מחסה בנקיק של הנחל, תסדרו לכם מצע לשינה, תדליקו מדורה, תבשלו משהו לאכול ותבלו כעשרים שעות לבד עם עצמכם "סולו" לגמרי".

"הופה" אני חושבת, "זה עומד להיות אתגר לא פשוט. לבד, לגמרי, בלילה, בחושך, במדבר. ואם לא אצליח לבנות מחסה? ואם לא אמצא מקום מספיק נוח לישון בו, ואם לא אסתדר עם המדורה הקטנה - שלא אצליח להדליק, ואם לא יהיה לי מה לאכול, ואם אפחד, ואם יבואו חיות טורפות ..." המון מחשבות, ופחדים, וספקות . "את עושה את זה" אומר לי קול פנימי חזק מאוד. "את יכולה! את מוכנה!".

אנחנו יוצאים לדרך. חם. העלייה על ההר בדרך לבנה ובוהקת, מאתגרת מאוד. התיק כבד על הגב. למעלה, כשאני מסדירה את הנשימה ומביטה אל הנוף עוצר הנשימה של המדבר, אני יודעת! אני יודעת שאני יכולה לעשות הכל, שגם אם קשה לי אני לא מתייאשת. בסוף היום הראשון, כשישבנו סביב המדורה ואני סיפרתי את הסיפור שלי, כבר ידעתי שאני בוחרת בי, שאני אחראית לאושר שלי. כבר הבנתי מהי תכליתו של המסע הזה, הרגשתי שאני ממש עומדת בפני פריצת דרך חדשה עבורי.

היום השלישי של המסע מגיע. אני מעמיסה על גבי את התיק עם בולי העץ והניילון הגדול, לבניית המחסה. אנחנו צועדים בטור על גדת הנחל היבש. המנחה שלנו שולח כל אחד למקום אחר, אותי הוא משאיר בנקיק צר, אך רחב מספיק לשבת ולשכב בקרקעיתו. אני מתחילה להכין את המחסה שלי. בעזרת מקלות ההליכה והניילון, מקימה מן אוהל שפתוח מכיוון הרגליים ושוליו מכסים את דפנות האבן. אני מרפדת את האמצע בענפים דקים, מצמחי הנחל היבש. מוצאת מן מדף סלע, להניח עליו את מעט החפצים שהבאתי איתי. מסדרת לי "בית".

אני שוכבת פרקדן, השמש נוטה מערבה, אני מתפנה לבחון את הסביבה שלי, שיחי רותם קטנים, וכתלה חריפה, חרקים מזמזמים סביבי, להקת עגורים חולפת בצווחות אופייניות בשמים.

מאוחר יותר, כשאש קטנה בוערת במדורה שהכנתי, אני מחייכת לעצמי בסיפוק. הנה גם כאן, בנקיק נחל קטן, הצלחתי להרגיש בית. אני מוציאה את המחברת שלי ומתחילה לרשום לי מחשבות. פנס הראש והמדורה הקטנה מאירים את המילים שלי. אני כותבת בפליאה, שאני לא מתגעגעת לבית האמיתי שלי. מוצאת את עצמי מנותקת מכל מחשבה על המשפחה, על המצב שלי על אנשים חשובים בחיי. כאילו כל מה שחשוב עכשיו זה, שיהיה לי נוח, נעים, חם, יבש, רגוע.

צריכה כל הזמן להזין את אש המדורה. יש בה שני בולי עץ שמסרבים להידלק. הם אדומים, הם מעשנים אבל לא פורצות מהם להבות. אני מסתכלת עליהם וחושבת עלינו. שני בולי עץ באותה המדורה, זקוקים להזנה קבועה של ענפים דקים וצעירים, שיבעירו בהם שוב את הלהבה. הלהבה הזו, שצריכה הזנה שוטפת, שזקוקה לקיסמים דקים מידי פעם, על מנת להרים שוב את הראש. בלי הקיסמים הדקים, יישארו בולי העץ בוערים מבפנים אבל לא מתלהבים, כאילו מחכים עד כלות, לענפים דקים ופריכים, שיבעירו בהם שוב את הלהבות. זקוקים לנשיפת החייאה, שתלהיט ותלהיב אותם שוב ושוב, ושוב.

אמצע הלילה, השמים כל כך יפים, מיליוני כוכבים סדורים בסדר קוסמי כלשהו, נותנים לי את ההרגשה שאני כל כך קטנה ביקום הזה, שהיו ויהיו דברים גדולים לפני ואחריי. שאני זמנית כאן ולא ממש משמעותית לירח, לכוכבים, לאבנים, לנקיקים, לנמלים שרצות כאן מסביב.

למי אני באמת משמעותית? מהי המשמעות הזו? האם לכל אחד אני מהווה משמעות אחרת?

ודאי! למשמעות שלנו פנים רבות. המשמעות עבורנו שונה בכל מצב, עם כל אדם, בכל מקום.

אין משמעות אחת! אין משמעות אחת!

התעוררתי לקולות של צעדים. חשבתי ששמעתי גם ריחרוח של חיה. שכבתי בלי לזוז. הקשבתי שוב. הוצאתי את הראש בזהירות ממחסה הניילון, ראיתי את השמים מלאי הכוכבים והבנתי.

לא הייתה כאן חיה ממשית. ביקרה אותי "הרוח הגדולה" של האדמה, של היקום. היא הגיעה אלי לתת לי חיבוק גדול. להגיד לי שלא אפחד, שיהיה בסדר. שאמצא את הדרך שלי ושלא אפחד ללכת בה. אני עוצמת את העיניים, נותנת לגוף לנוח, לשרירים להרפות, למחשבות לנדוד הלאה, ולחלומות להיטשטש. אני נרדמת בקור הלילה. משחררת ליקום את האחיזה בדברים שכבר אפשר לשחרר, נותנת לעצמי את החופש להיות, משחררת ממני אנשים, מקומות, דברים. שוקעת בשינה נטולת כאבים ומשאות.

"שנים אני מחפשת, תרה את הארץ לאורכה ולרוחבה.

מרימה אבנים, מטפסת לגבהים. מחפשת.

פוגשת אנשים, שואלת אם ראו, או שמעו.

הם לא יודעים, הם לא מבינים.

גם אני לפעמים מתייאשת, ואומרת לעצמי :

"די", "מספיק" אבל ממשיכה.

יום אחד, פתאום, בבת אחת הבנתי.

היא כבר כאן, היא תמיד הייתה.

כנראה שעדיין לא הייתי מוכנה, כנראה שלא מספיק בשלה.

האמת שלי, היא כאן בתוכי.

מחכה שאתעורר ואחייה אותה."

בוקר. 9 במרץ 2016. יומהולדת.

קמה לשמש בוהקת, מתפשטת כולי, לספוג כל קרן אור אל תוך תוכי. יומהולדת שמח. איזה אושר לחגוג יומהולדת במדבר, לבד על סלע לבן בנקיק של נחל, אני עם האישה שהכי חשובה לי – עצמי. אני מחבקת אותי ובוכה. הדמעות מרטיבות את הנשמה הפצועה שלי, שהלילה זכתה בחיבוק של הרוח הגדולה. מקפלת את ה"בית" הארעי שלי, מזמזמת לעצמי שיר קטן. אני יודעת שמצאתי אותי, את האמת שלי, את האהבה לעצמי בחזרה. איזו מתנה!!

אני מודה ליקום על הזדמנויות שמגיעות אלי על דרך המסע שלי. מודה על המתנות שאני מקבלת, על האנשים שאני פוגשת, על החיים רבי המשמעות שיש לי. מוכנה להמשך המסע של החיים, בענווה וברוב חסד והודיה.

נורית בורגר ינאי - מכאן ומשם, ובעיקר מהלב

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום

מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.