אנשים נוצצים כבים כאשר המצלמה מפסיקה להנציח.
האמת הפכפכה אבל השקר הוא תמידי.
חיוך מתנקם באלפי סיפורי אהבה כוזבים.
קנאה, שנאה והם מצפים שבבוקר תהיה מחויך ומוגשם, הכל סתם.
בפורים המסכות מתעוררות לחיים, מי שנכנס שיזכיר.
מאחורי המסננים ההזויים אף אחד כבר לא דומה לעצמו יותר, חלומות קרים.
הכי בטוח לא לבוא קרוב, שלא יראו את קמטים, לקחי הזמן, נקמת הלילות שהשארת אותי כאן להזדקן.
משהו בי מרחיק ממני את טובי האנשים.
לאלפא אין זמן לנשמות בוכות, הם רק באים לקחת וממשיכים מכאן.
אני אוחז בכתמיי כאילו היו את ולוקח אחריות, אני יודע שאני לא כמו כולם, יש בי צדדים צועקים מאמת ורגע שקט של חוסר שנוטף על העולם. אנשים נרתעים מזה, החיוך כבר לא עוזר לכלום, משהו בי נשבר ובלתי ניתן לתיקון אמון משקר לעצמי שזה לא אני, שזה כנראה העולם.
עוד מעט כולם יצאו לרקוד ולאהוב ואתה לא מצליח. לא קיים. פעם היו בי מילים לכולם, היום כולם שותקים אלי כי אין מה לומר. בבוקר חיי יעורו אלי ואולי… חובק בי הסתם.
