“תורידי תורידי הכל” הוא אומר ומדגיש את המילה “הכל”, מה שמותיר אותי עוד יותר מזועזעת מהמילים שלו.
“הרי רק לפני כמה ימים הכרנו וכבר אתה רוצה שאני אוריד ועוד את הכל? אתה מבין את המשמעות המלאה של הדברים שלך?” אני מפנה אצבע לצד ראשי ומראה לו שהוא יותר משוגע ממני אם נראה לו שאני אוריד הכל.
“תפסיקי להתווכח ופשוט פעם אחת בחיים שלך תעשי מה שאומרים לך” הוא עובר לטון הרבה יותר רציני ואני מנסה להבין מה המטרה האמתית שעומדת מאחורי המילים שלו.
“עוד” הוא דורש בתובענות ואני מתחילה אט אט בתהליך הכל כך לא נעים ואף כואב הזה. הצלקות מתחילות להיחשף אחת אחרי השניה ואני מרגישה לעיתים כל כך מכוערת שאם הוא לא היה מלטף אותי תוך כדי, סביר להניח שהייתי בורחת בריצה מהחדר הקטן הזה, בעל המנורה המשונה ולא חוזרת לשם שוב לעולם.
דמעות לא מקריות לחלוטין מזכירות לי למה אני לא עושה את זה לעיתים קרובות ואם בכלל ולמה לא במיוחד בפני גבר כמעט זר לי, אבל משהו בהחלטיות שלו לגמרי עושה לי את זה.
זה לא העובדה שהוא פוקד עליי לעשות את זה שגרם לי להוריד לבסוף את הכל, אלא העובדה שהיה לו מספיק חשוב לראות אותי ככה חשופה לחלוטין.
הוא מבין את מה שמעט יודעים עליי, רק במערומיי באופן הזה ורק לאחר שמסירים ממני הכל שאני מי שאני או מי שאני שואפת להיות יום אחד כשאגדל באמת ולא רק בגיל, אלא בבשלות הפנימית ההיא שכולם מדברים עליה.
“נו זה היה כל כך קשה?” הוא שואל עם חיוך מרומז ואני לא מבינה איך הוא לא רואה כמה זה היה כמעט ממוטט עבורי.
אני מרגישה סחוטה כאילו סיימתי הרגע לרוץ את מרתון תל אביב פעמיים, אבל אני מודה שאני מרגישה קלה יותר ולא כמו אחרי דיאטת מיצים של שבוע קלה, אלא קלה כאילו הסירו ממני את אלף הפרצופים שאני עוטה על עצמי מדי יום מול מיליון פרצופים שונים שרואים אותי.
“תודה” חרישית נשמעת ואני מבינה שמקורה ממני.
“לא, אל תחזירי אותה עדיין” הוא אומר ואני תוהה על מה לעזעזאל הוא מדבר עכשיו.
“את מה לא להחזיר?” אני שואלת בכוחות אחרונים.
“את האחרונה שהורדת” הוא מציע לכיווני בזמן שאני מביטה במראה היחידה בחדר ובוחנת את דמותי המותשת.
“אני לא, לפחות לא בכוונה” אני כבר לא בטוחה במעשיי בשלב הזה ולא סומכת על עצמי שאני מודעת לגמרי לכל מה שקורה סביבי.
אור בוהק לפתע מציף את החדר ואני מצמצמת את עיניי לנוכח הקרניים המסנוורות מהמנורה המשונה הזו יורה לעברי.
“עכשיו תסתכלי על עצמך במראה” הוא מבקש בקול שקט, הרבה יותר מנחם ופחות תובעני ממקודם.
אני רואה זוג עיניים ירוקות מבריקות על רקע גוון עור שמשלים אותו, מתחת לתלתלים זהובים שלא מעט טוענים שמזכירים להם את קרני השמש. מאחוריהן אני בוהה בחושך מוחלט ולא ברור, מה שכן ברור גם בחושך הזה הן ערמות התחפושות שדקות קודם לכן היו עליי. רק כעת אני מבינה מה היה מקור הכבדות שאני נושאת וההסבר לכאב הגב התמידי שלי.
אני עייפה מלסחוב אותם, אני חושבת לעצמי רגע לפני שאני שופכת עליהם חומר דליק ובהיסח הדעת מדליקה גפרור ארוך בעל ראש סגול שמזכיר לי תחפושת אחרת שלי.
החדר שוב מוצף באור, אלא שהפעם אלה הלהבות שיורות את קרני האור והחום שלהן מנחם את עורי החשוף.
אני כמעט מתפתה לצאת ערומה לרחוב ואז נזכרת שרוב הסיכויים שאף אחד לא באמת רוצה להביט בדבר החבוט והפצוע הזה. לאכול לידו, לנשק אותו, לבלות איתו ובעיקר לאהוב אותו.
הזר כבר הלך מזמן וסיים את תפקידו במערכת ואני יכולה להחליט אם למשוך תחפושת אחת שטרם נשרפה, לתפור אחת חדשה לעצמי או שאולי אולי, רק הפעם…..
