לא כל יום פורים

לא כל יום פורים

אם חשבתם לרגע שהילדות שלנו המציאו את הקונספט של להתלבש כמו נערות ליווי בפורים, תחשבו שוב...

מה שכן, הן אולי המציאו את הקונספט של לעשות את זה בגיל שמונה...

הילדות שלי בחולות של חולון היתה תמימה, שיחקנו בחוץ, כל הילדים בבניין היו חברים, ואת התחפושות הכנו בעצמנו. שנה אחת התחפשתי לשעון הקוקיה מתוך איזו סדרת ילדים

בשנה אחרת התחפשתי עם עינת לפינוקיו וג'פטו.

אני הייתי טום בוי, מלאת ביטחון עצמי, אמנם, אבל לא מבינה את הרעש מסביב לכל נושא הבנים-בנות. הבנים היו החברים הכי טובים שלי. יחד ניהלנו מלחמות אבנים בחולות ורכבנו על אופניים. היה לי נוח להיות בן ליום אחד.

רק בכיתה ח׳ אני חושבת העזנו, עינת ואני, להתחפש ל״זיוות״ (אף אחד לא העז לומר זונות). לבשתי סוודר ענק שנפל מהכתף ורק תחתונים מתחתיו, הכנו עגילי נוצות לאוזניים ושמנו אודם אדום ונצנצים מעל העיניים. אף אחת מאיתנו לא ראתה זונה, כמובן, אבל ככה דמיינו אותן.

אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהעזתי לחשוב על עצמי במונחים נשיים מיניים. באותה שנה ההורמונים הפכו עליי שולחן, ופתאום הבנתי שיותר כיף מלהיות בן, זה להגיד לבנים מה לעשות... והשאר כבר היסטוריה.

ימי התום חזרו בתיכון עם פיירו, הליצן העצוב. את התחפושת תפרתי במו ידיי, לי ולאחותי. טוב, כמה אפשר להיות זונה?

הבנות שלי מעולם לא התחפשו בשום תחפושת "זנותית". לא בא להן.

ואני?

תנו לי רק הזדמנות להתחפש, אבל באמת, להיות לרגע מישהי אחרת, שיש לה שיער ארוך ומחוך, או בכלל שהולכת עם מקטורן גברי ומסיכה... ואני מאושרת.

יש משהו בלהיות מישהו אחר, בלהיות מאחורי מסיכה, שמשחרר ממכם דברים שאפילו לא ידעתם על קיומם, או שלא הייתם רוצים להיות בחיי היומיום שלכם. יש משהו מעורר בללכת על הגבול שבין מציאות למשחק.

לפני כחודש הצטלמתי, מתנה מעצמי לי, אצל פזית עוז האחת והיחידה. הבאתי איתי מזוודה שלמה של בגדים, ביניהם שמלת הכלה שלי, וגם שתי שמלות "בודואר" וג'קט קטיפה אחד, שאת כולם הבאתי מלונדון. אחת אחרי השניה החלפתי תלבושות, ולכל אחת מהן היתה הדמות שלה, עם המבט על הפנים שלה, הסיפור שלה... למשך שעתיים הייתי נשים שהן אני ולא אני, ופזית ואני פשוט נהנינו בלי סוף להשתעשע עם זה. היה סקסי בטירוף. תראו בעצמכם.

השבוע נעה שאלה בקבוצה שלה "תשוקות מרפאות" מה היינו לובשות ליום אחד, ופתאום יצא לי כזה: אוברול ויניל שחור, כמו עור שני, עם שרוולים ארוכים, מחשוף פתוח עד הפופיק ומוחזק בשרוך עור שחור באיקסים, פאה שחורה קארה, מסיכה שחורה מעור על העיניים, מגפיים על עקבי סיכה מברזל, שחורים, עד מעל הברך, ושוט.

כן, מסתבר שליום אחד בשנה אני הייתי רוצה לשחק את המלכה הזו שכולם חושבים (בטעות) שאני, לראות איך החיים נראים מבעד לעיניים שלה. אולי זה עוד יקרה...

בינתיים אני מסתפקת בבגדים שהבאתי מלונדון, וקדימה, למסיבה!

שיהיה לכם חגשמיייייייח!

תאהבו מלא!

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.