פרסום שלילי - פרק 3: ורד

פרסום שלילי - פרק 3: ורד

אני לא זוכר הרבה מהדרך הביתה. כל הדרך הרהרתי בורד. שחזרתי בראשי את הקול שלה, את טון הדיבור, את התנועות שלה, הריח. תהיתי אם מה שהרחתי היה בושם או קרם גוף ואז מצאתי את עצמי מדמיין אותה מורחת את עצמה בקרם גוף... ואז דמיינתי אותי מורח אותה בקרם...
התקווה שהיתה לי שאירגע מהפגישה עד שאגיע הביתה התבדתה. המחשבות שעברו בראשי רק גרמו לי לחוסר שקט גדול יותר. הייתי נסער ועם זאת נרגש. לא ידעתי מה אני רוצה ומה אני מרגיש בקשר לכל העניין הזה, ומה תהיה התשובה שלי במידה ומישהו באמת ישאל אותי.

כשנכנסתי הביתה השעה היתה כבר 18:45. אסנת ישבה בסלון, מול הטלוויזיה, עם כוס קפה.
היא הרימה אלי את מבטה ושלחה "היי" קצר. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה שהיא ראתה את כל המחשבות שעברו לי בראש, כל מה שדמיינתי בקשר לורד. לראשונה בחיי הרגשתי ערום ונבוך לידה, הרגשתי רע עם המחשבות שלי... עם הרגשות שלי. אולי כדאי להודות בכל וזהו. "אולי תשב לידי ותספר לי הכל", אמרה. הכנתי לי כוס תה והתיישבתי לידה. סיפרתי לה קצת על ורד, המראה שלה ועל הביטחון שהיא משדרת ואז על הפגישה. אמרתי לה שחשבתי שמצאתי דרך לצאת מכל העניין "אבל בסופו של דבר דווקא בגלל זה כנראה שהיא תיקח אותי, לפחות זה מה שהבנתי בין השורות". אסנת ישבה והקשיבה לי. מידי פעם לגמה מכוס הקפה שלה. אני שכחתי לגמרי מכוס התה שלי, מנסה לא להסגיר את אי השקט הפנימי שלי. דיברתי במשך כ-5 דקות, אולי קצת יותר. בהרגשה שלי דיברתי למעלה משעה. הרגשתי את קולי רועד מידי פעם והייתי בטוח שגם אסנת שמה לב לכך.

ארוחת הערב עברה בשקט לא אופייני. מיד אחריה קמתי והתחלתי לפנות את השולחן. אסנת, שבדרך כלל היתה מעירה לי אם הייתי קם מיד כשסיימתי לאכול, שמה לב שמשהו אינו כשורה וקישרה את זה למאורעות היומיים האחרונים. היא החליטה לא להטריד אותי בשאלות והניחה לי לנפשי. אחרי שהדחתי את הכלים, אמרתי לאסנת שאני עייף ומתכוון ללכת לישון מוקדם מהרגיל. אסנת ליטפה את ראשי, נשקה קלות על שפתיי ואמרה לי שהכול יהיה בסדר.

לראשונה מזה זמן רב, נכנסתי למיטה לבד. ההרגשה היתה מוזרה ולא נעימה, תחושה של בדידות אבל הייתי צריך את השקט, את הלבד. המחשבות והרגשות שהציפו אותי גרמו לי לבלבול רב. בתוכי היה קול, שנשמע לראשונה הערב קצת לפני סוף הפגישה שלי עם ורד, קול שהיה חלש מאוד והתגבר לכמעט צעקה מאז, קול שאמר לי שעלי לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים ולו רק כדי לפגוש אותה שוב. פחדתי מהמחשבות האלו... מהרגשות האלו... מעולם לא הרגשתי כך, הרגשה של מישהו אחר בתוכי, מישהו שיש לו רצונות, מחשבות ורגשות משלו. למרות העייפות הרבה לא הצלחתי להירדם בקלות וכשאסנת נכנסה למיטה, כשעתיים לאחר מכן, העמדתי פני ישן רק כדי להתחמק מרגשות האשם שעלולים להציף אותי כשהיא תתקרב לכדי מגע. למזלי, דקות ספורות לאחר מכן היא כבר נרדמה ושוב נותרתי לבדי עם המחשבות.

אינני יודע באיזו שעה נרדמתי. כשהשעון המעורר צלצל בבוקר, קפצתי מהמיטה כאילו משהו נשך אותי. המחשבות שבו והציפו אותי עוד לפני שנעמדתי ובזמן שצחצחתי שיניים גמלה החלטה בליבי שהיום אני אשים לזה קץ. אני אדבר עם יהונתן ועם ורד ואבקש לצאת מכל העניין הזה. לעזאזל לבקש, אני אדרוש את זה!

ההחלטה שהחלטתי הבוקר מילאה את ליבי בתקווה מחודשת והרגשתי רענן יותר כשיצאתי לעבודה. לא סיפרתי לאסנת על ההחלטה שלי והיא מצידה היתה מאושרת לראות אותי מעודד יותר מאמש. הנסיעה למשרד היתה נעימה יותר מהרגיל. האוויר הצח, השירים המוכרים והטובים והתנועה שזרמה טוב יותר מבכל יום אחר כמו בישרו על תחילתו של יום נהדר. ההחלטה שלי להיות אסרטיבי ולשם שינוי לעמוד על שלי ולדרוש שיכבדו את רצוני גרמה לי להרגיש טוב.

כשיצאתי מהמעלית, בדרכי למשרד שלי, החלטתי להציץ ולבדוק אם יהונתן כבר הגיע. המזכירה שלו אמרה שהוא מתעכב הבוקר ושהפגישות הראשונות שלו מחוץ למשרד. פלטתי משהו שלא אמר הרבה הסתובבתי ופניתי למשרדי. משהו בי היה מרוצה שיהונתן עדיין לא הגיע, כך יהיה לי זמן לסדר בראש את כל מה שאני מתכוון לומר לו, וחלק אחר פחד שאני אאבד את האומץ לומר לו את מה שהתכוונתי.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי יושב מול המחשב, מחפש באינטרנט חומר על משרד הפרסום בו שותפה ורד ומידע על ורד עצמה. המידע שמצאתי היה בעיקר עסקי וכלכלי. מסעות פרסום גדולים שבוצעו ע"י המשרד ומה היתה עלותם. העניין גרם לי לתהות כמה משלמת החברה שלנו עבור מסע הפרסום הזה ואם זה ישתלם בסופו של דבר. בערך בשעה 11:00 החלטתי לצאת ולבדוק שוב אם יהונתן הגיע. המזכירה שלו אמרה לי שהוא אמור להגיע בכל רגע. החלטתי להמתין לו ליד משרדו. הייתי מתוח מידי ולכן התהלכתי הלוך ושוב במסדרון שליד משרדו, ממלמל לעצמי שוב ושוב את מה שאני מתכוון לומר לו.
שתי דקות לאחר מכן המעלית נפתחה וממנה יצא יהונתן, לבוש בחליפה הכהה שאפיינה אותו כל כך, אוחז במחשב הנייד שלו ביד שמאל ומחייך לכל מי שחלף על פניו.
"ניר", קרא לעברי. "בדיוק איתך רציתי לדבר. היכנס למשרדי בבקשה".
נכנסתי ונעניתי להזמנה שלו לשבת.
יהונתן פתח וסיפר שהוא נתן לורד את האפשרות לבחור אחד או שניים מתוך הצוות שראיתי בחדר הישיבות יומיים לפני. זו היתה מטרת הפגישות לה עם כל אחד מהצוות. לסיכום, הוא התקרב אלי, הניח את ידו על כתפי ואמר: "אני מתנצל, היא החליטה שאתה לא מתאים למשימה הזו".
הרגשתי את החזה שלי הופך להיות כבד. מה שאמור היה לגרום לי לשמחה, לאושר – גרם לי להרגשה הפוכה לגמרי.
"למה? זה בגלל משהו שאמרתי? לא יכול להיות! תן לי לדבר איתה שוב! אני בטוח שאני אצליח לשכנע אותה שאני האדם הכי מתאים למשימה". הרגשתי מחנק ודמעות החלו להציף את עיניי.
לרגע לא הבנתי מה אני אומר. המטרה שלי היתה לשכנע את יהונתן שאני לא מתאים ולהסביר לו שאני לא רוצה בכל זה, וכשהוא סיפר לי שורד החליטה שאני לא מתאים, כמעט ופרצתי בבכי.
לא הבנתי מה קורה לי.
"ניר, אני חושב שההחלטה שלה היא סופית אבל אני מוכן לנסות ולדבר איתה שוב, לנסות ולהבין מה גרם לה להחליט לגביך. אני לא מבטיח שאצליח לשנות את דעתה. היא נשמעה די בטוחה בעצמה הבוקר". כבר לא ממש אכפת היה לי שהוא עדיין טועה בשמי ולא היתה לי שום כוונה לתקן אותו.
ביקשתי ממנו שיעשה את זה בשבילי וביקשתי לדבר איתה במידה והיא תסכים.
נעמדתי על רגליי, מרגיש שהן כמעט ולא מצליחות לשאת את משקל גופי, לחצתי את ידו כאות תודה ויצאתי מהמשרד. אחרי שהדלת נסגרה אחרי, נעמדתי וניסיתי להבין מה בדיוק קרה שם.
איך יתכן שנכנסתי במטרה לשכנע את יהונתן שאני לא מתאים לכל זה ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מתחנן שידבר עם ורד וישכנע אותה שתיקח אותי? האם זה בגללה? היא אמנם לא האישה הכי יפה שראיתי אבל בתוך תוכי הודיתי לראשונה – משהו בה משך אותי! משהו בביטחון שלה ובדיבור שלה גרם לי להרגיש כל כך קטן ולעומת זאת כל כך חי!

חזרתי למשרדי, מנסה לשווא להתרכז בטבלאות הנתונים והמספרים על צג המחשב שלי. ההרגשה שליוותה אותי מאז הפגישה עם יהונתן היתה כמישהו שעולמו חרב עליו. כשניסיתי לנתח את המצב בצורה ריאלית, לא הצלחתי להבין מה גורם להרגשה הזו.
* לפני 48 שעות בכלל לא ידעתי על כל העניין הזה.
* לפני 24 שעות לא הכרתי בכלל את ורד.
* ביומיים האחרונים כל מה שרציתי זה למצוא דרך להשתחרר מהמטלה הזו.
* הבוקר החלטתי שאני יוצא מזה ויהי מה!
אז מה בשם כל השדים גרם לי להתחנן ליהונתן שידבר עם ורד?
לא היה לי כל הסבר לזה.
או שאולי ידעתי אבל פחדתי להודות בכך?

בסביבות השעה 14:00 הטלפון במשרד שלי צלצל. הבטתי בו כמה שניות לפני שעניתי מאחר וזה היה אירוע נדיר. למען האמת, אני לא זוכר אותו מצלצל מאז הימים הראשונים שלי בחברה, הימים שבהם מישהו היה מתקשר מידי פעם לשאול איך ההתאקלמות שלי ואם הכל בסדר.
"הלו?" עניתי בקול יבש. באותו הרגע הכתה בי הידיעה שלא שתיתי כלום מאז הבוקר וגם את ארוחת הצהריים פספסתי.
"ניב?", קול נשי, מוכר ומלא ביטחון נשמע מהצד השני.
"כן?", נחנקתי תוך כדי שאני עונה, די בטוח שזו ורד בצדו השני של הקו.
"צהריים טובים, זו ורד. הבנתי מיהונתן שאתה מעוניין לדבר איתי בעניין ההחלטה שלא לשתף אותך בבניית מסע הפרסום. זה הפתיע אותי מאחר ואתמול אמרת לי שאתה לא רוצה להיות חלק מכל זה."
לקח לי כמה שניות להסדיר את נשימתי ולנסות לענות לה. אני די בטוח שהיא שמעה אותי לוקח נשימה בכל פעם שהתכוונתי לענות אבל לא הצלחתי להוציא מילה מפי.
"ניב?".
"את צודקת. זה היה אתמול. משהו השתנה ואני לא יודע מה. אני מרגיש היום שאני מוכן לזה... שאני רוצה את זה. משהו בי רוצה להיות חלק ואני מוכן לעשות הכל, ממש הכל כדי להיות חלק".
שתיקה. שתיקה ארוכה. בתחילה הייתי בטוח שהשיחה בכלל נותקה כי לא נשמע שום רחש מעברו השני של הקו.
"אוקי, אני מאמינה לך. אני אשלח לך מייל עם כמה שאלות, תענה עליהן ותשלח חזרה אלי כמה שיותר מהר. אני כבר אהיה בקשר".
ניתוק. מעולם לא הבנתי אנשים שמנתקים שיחות בלי מילות פרידה אבל הייתי כל כך שמח הפעם שלא ממש התייחסתי לזה.

שתי דקות אחר כך תקף אותי רעב.

Photo by Arzu Cengiz on Unsplash

פרק 2:                  https://www.amour.co.il/amour-media-story-256716

פרק 4:                  https://www.amour.co.il/amour-media-story-256775

זוהר איתן

בן 43, נשוי ואב לשניים, חי את חיי בישוב שקט אי שם בארץ.
מנסה לטפח כשרון כתיבה שביצבץ קצת אחרי משבר גיל ה-40.
אוהב את החיים ואת אמא אדמה.
מנסה להישאר שפוי במציאות מטורפת!
אוהב אנשים ונשים, אפילו את שלי...