פרסום שלילי - פרק 4: צרות בגן העדן

פרסום שלילי - פרק 4: צרות בגן העדן

נשענתי אחורה על הכיסא שלי, הרגשתי מעין שחרור. בתוך תוכי שמחתי לדעת שהצלחתי לשכנע אותה לשנות את דעתה. הייתי מופתע מהרצון שתקף אותי לעבוד איתה. החברה, הפרסום – כל זה לא ממש עניין אותי. ורד עניינה אותי. לא ידעתי בדיוק מה ולמה, היא לא היתה הטיפוס שאליו נמשכתי כל חיי, או שחשבתי שאליו אני נמשך. היא היתה ההיפך הגמור כמעט מאסנת, למשל.
אסנת היתה שטנית, רזה, גבוהה יחסית, עדינה, שברירית, נעימה. ורד היה נמוכה, מלאה, שחרחורת, וולגרית מעט בהתנהגותה, אישה חזקה ובעלת ביטחון עצמי רב. קיוויתי שאני לא אתחרט על המהלך האחרון שלי.

מבט חטוף אל השעון הראה שהשעה כבר כמעט 14:30. חדר האוכל כבר סגור. סימני המתח, חוסר השינה והרעב התחילו לתת את אותותיהם. עם הרגשת הניצחון הקטנה מהיום הזה, החלטתי שאני יכול לפנק את עצמי ולסיים את היום מוקדם יותר. ארזתי את החפצים שלי, כיביתי את המחשב שלי, עברתי דרך המשרד של יהונתן וביקשתי מהמזכירה שלו שתודיע לו שיצאתי במידה וישאל. החלטתי לעבור דרך הקפיטריה ולחטוף משהו בדרך הביתה. עצרתי במזנון וחטפתי את הכריך הראשון שנפל לי ליד. ביקשתי פחית של ספרייט זירו, שילמתי ויצאתי מהבניין. אני לא זוכר מתי יצאתי מוקדם כל כך מהעבודה ועוד בספונטניות שכזו. הבטתי בסנדוויץ' שבידי. טונה, מיונז, לחם לבן... כנראה שמשהו באמת עובר עלי. זללתי אותו ברעבתנות עוד לפני שהגעתי לרכב בעודי דוחק הצידה מחשבות על כמה מרכיבי הסנדוויץ' עלולים להזיק לי.
כשיצאתי מהחניון התקשרתי לאסנת והודעתי לה שאני בדרך הביתה.
"הכל בסדר? אתה מרגיש טוב?", ניכר היה בקולה שהיא מודאגת מהעניין שיצאתי מוקדם מהרגיל בלי שום סיבה וללא התראה מוקדמת.
"כן", השבתי לה. "הראש קצת כואב לי ואני עייף. אני מקווה שאני לא מפתח משהו".
"הצלחת לשכנע את יהונתן שיוציא אותך מהסיפור של הפרסום?", שאלה.

"לא", שיקרתי. "כנראה שמזה נובע כאב הראש. ישבתי אתו במשך שעה וניסיתי להסביר לו שאני לא מתאים, שאני לא הטיפוס שהיא מחפשת". הידיעה שאני משקר כך לאשתי גרמה לי להרגיש רע עם עצמי. ניסיתי לומר לעצמי שהכל לטובה, שאולי בסופו של דבר משהו טוב יצא מזה.

מוזר היה להגיע לבית ריק. אסנת תמיד היתה מגיעה לפני הביתה וגם אם זה היה בכמה דקות – ההרגשה שמישהו כבר נמצא בבית נותנת תחושה שונה בכניסה.
הרתחתי מים והכנתי לי כוס תה. התיישבתי בסלון והדלקתי את הטלוויזיה. אני לא זוכר אפילו באיזה ערוץ או מה שודר באותו הרגע. הדבר הבא שזכור לי הוא את אסנת עומדת לידי ומלטפת את ראשי.
"מה שלומך, יקירי?".
"כנראה שנרדמתי", עניתי.
"קום, תתרענן. אני אכין לך כוס תה במקום זו שהתקררה".
כשעה אחר כך כבר הייתי אחרי מקלחת מרעננת, מנסה לזהות את הריחות שיצאו מהמטבח.

אסנת הבחינה בהתנהגות מוזרה מצדי. העובדה שלא החלפנו מילה במהלך ארוחת הערב חיזקה את תחושתה. לא סיפרתי לה שפספסתי את ארוחת הצהריים והיא הביטה בי בצורה מוזרה כשהתנפלתי על האוכל וזללתי מבלי לשים לב למבטיה. אני מניח שהיא ציפתה לשמוע ממני על קורות אותו היום אבל אני העדפתי לספר כמה שפחות, רק כדי לא להמשיך ולשקר לה. מבחינתי, היה להשאיר את קורות היום הזה מאחוריי ופשוט להמשיך הלאה. לא הרגשתי בנוח בקרבתה באותו הערב וכשהיא שאלה מה היה בשיחה שלי עם יהונתן מלמלתי תשובה לא ברורה והתחלתי לחפש משהו להתעסק בו.

אני מניח שאסנת הבינה שאין לי עניין לדבר על זה ולכן היא הניחה לי לנפשי. לעת עתה.
המשך הערב עבר בשקט יחסי. אחרי ארוחת הערב התיישבנו לראות סרט אבל ניכר היה ששנינו לא ממש מרוכזים בו. אני חשבתי על ורד ואני מניח שאסנת הרהרה במה שעובר עלי.
כשעתיים לאחר מכן נכנסנו למיטה. ידעתי שיהיה לי קשה להירדם,  בעיקר בגלל העובדה שנרדמתי בצהריים אבל גם בגלל אירועי אותו היום. הייתי מאוד מרוצה מהניצחון הקטן שלי אבל העובדה שאין לי את מי לשתף די גרעה מההנאה שלי.
לא הייתי בטוח אם אסנת נרדמה. היא אמנם זזה הרבה יותר מבדרך כלל אבל היא היתה שקטה. העדפתי שהיא תחשוב שאני כבר ישן, כך אוכל לשקוע במחשבות שלי. ניסיתי לדמיין שוב ושוב איך זה יהיה לעבוד עם ורד, לשתף רעיונות, ליצור יחד. עבודת צוות.

בסופו של דבר נרדמתי. התעוררתי בבוקר בידיעה ששנתי היתה טרופה בגלל חלומות מוזרים אבל לא הצלחתי לזכור אף אחד מהם. אסנת ואני בקושי דיברנו בזמן שהתארגנו לצאת לעבודה. אנחנו בדרך כלל לא מדברים יותר מידי בבקרים אבל הפעם נדמה היה שמדובר בשתיקות מכוונות.
הזדרזתי לצאת מהבית לכיוון העבודה, מחכה בקוצר רוח לדעת מה צפוי לי היום. מיהרתי לצאת מהרכב מיד כשחניתי, מדלג על הדקה שתמיד לקחתי לעצמי רק כדי לוודא שלא שכחתי כלום. מיהרתי למשרדי והדלקתי את המחשב. בדרכי לעבודה נזכרתי שורד אמרה שהיא תשלח מייל עם שאלות וביקשה שאענה עליהם בהקדם. התכוונתי להשיב לה עוד לפני שאשתה את הקפה של הבוקר.
פתחתי את המייל ועברתי על השאלות. השאלות הראשונות היו די מקצועיות והתייחסו לתקופת עבודתי בחברה, לתפקידים שמילאתי ולגישה שיש לי לחומרים מסוימים. שאר השאלות היו קצת יותר אישיות – מצב משפחתי, כמה שנים אני נשוי, ילדים וכדומה. לא התייחסתי למוזרות שבעניין, עניתי בכנות על השאלות ושלחתי חזרה לורד. התכוונתי לקום למטבחון ולהכין לי קפה כשהטלפון במשרד צלצל. עניתי אבל בצדו השני של הקו היתה שתיקה. "הלו" שני עדיין לא זכה לתגובה מהצד השני. בפעם השלישית, כשניכר היה שאני מאבד מעט משלוותי, שמעתי את קולה.
"מה לא היה ברור בבקשה שלי שתשלח לי את התשובות כמה שיותר מהר?", לחשה.
הרגשתי כמו ילד מבויש. בדמיוני חזרתי לבית הספר, לאותן פעמים בודדות שלא הכנתי שיעורי בית. הקול שלה והטונים שבהם היא דיברה שיתקו אותי לגמרי.
"אתה כנראה לא מבין מי אני ומה הדרישות שלי. אולי בכל זאת אתה לא מתאים לכל העניין הזה. החלטתי לתת לך הזדמנות רק כי אמרת שאתה מוכן לעשות הכל כדי להיות חלק מזה. אנחנו עדיין לא התחלנו וכבר אתה מוכיח לי שזו היתה טעות."

התחלתי לגמגם. ניסיתי להסביר לה שאתמול יצאתי מוקדם כי לא הרגשתי טוב, שבלילה לפני לא ישנתי טוב... מלמלתי משהו על הסנדוויץ' טונה והמיונז, על זה שנרדמתי בסלון ועל התה שהתקרר. הדברים יצאו ממני בחוסר הגיון ובאי סדר אבל לא יכולתי לעצור את רצף הדיבור. לא באמת ידעתי על מה אני מדבר ואני בטוח שגם היא לא ממש הבינה אבל לא רציתי להפסיד כל כך מהר את ההזדמנות שקיבלתי יום לפני.
"אז מה עכשיו?", היא שאלה.
"לא יודע, את מחליטה!". הרגשתי שהיא המתינה למשפט הזה או לפחות למשהו דומה.
"אני שולחת לך כתובת לנייד עכשיו. תהיה שם בשעה 18:00.".
"אין בעיה!", פלטתי.
"אל תאחר!". ניתוק.
החזקתי את שפורפרת הטלפון דקה נוספת ואז החזרתי אותה למקומה.
שוב הציפו אותי רגשות מעורבים.

Photo by Adi Goldstein on Unsplash

פרק 3:                  https://www.amour.co.il/amour-media-story-256755

פרק 5:                  https://www.amour.co.il/amour-media-story-256801

זוהר איתן

בן 43, נשוי ואב לשניים, חי את חיי בישוב שקט אי שם בארץ.
מנסה לטפח כשרון כתיבה שביצבץ קצת אחרי משבר גיל ה-40.
אוהב את החיים ואת אמא אדמה.
מנסה להישאר שפוי במציאות מטורפת!
אוהב אנשים ונשים, אפילו את שלי...