כל מי שמכיר אותי יודע שרוב הזמן אני מעופפת לי למעלה בגבהים של הרגש, גם אם הרגש הזה הוא דרמה רוויית דמעות, אבל בעיקר כשהרגש הזה הוא חיוך עם כל הגוף. אני מכויילת ככה. אני בנויה לזה.
לכן, יום רביעי האחרון, יום ההולדת החמישים שלי, תפס אותי לא מוכנה.
אני צונאמי. מה לי ולשטפונות והצפות?? אבל הייתי מוצפת.
עוד קודם, כששאלו אותי מה אני רוצה לתכנן, לעשות, ביום המיוחד הזה, אמרתי: שום דבר!
כשחיים חיים רגילים, יום ההולדת הוא איזה שיא, שבו עושים מה שמתחשק ומרגישים אהובים כשכל הסביבה מרעיפה פינוקים.
אני? כל החיים שלי נראים ככה בשיגרה בימים אלה. (טפו!!)
אז כששאלו אותי איך אני רוצה לחגוג, אמרתי – בדיוק כמו כל יום רגיל אחר. כל יום הוא חגיגה של החיים שלי, אז בדיוק ככה אני רוצה. אני אעשה קניות, ואולי אבשל, שהגבוה ילך לאימון שחיה שלו והילדה לעבודה, השניה לרקוד בסטודיו והשלישית תלמד למבחן שלה.
אבל אף אחד לא באמת השתכנע. זה התחיל כבר בחצות, ברגע שהתאריך התחלף, ונמשך לאורך כל אותו יום. אני לא אגיד לכם מי עשה מה. די לומר שבערב של יום רביעי נסגרתי בשירותים והרגשתי שאני עומדת לקבל התקף לב. זה לא היה זה, כמובן, וחברה תיקנה אותי שהלב פשוט נמתח ומתרחב להכיל הכל. אולי זה באמת היה זה, אבל לי היה קשה לנשום. וזה לא נגמר בזה, כי עוד נסענו למקום שבו אני הכי אוהבת להיות, והכי מרגישה אהובה, מלון כרמים. וזה לא נגמר באותו יום…
למחרת, כי אני פסיכית עם קבלות, ארגנתי לעצמי הרצאת יומולדת חגיגית בפני הקהל הכי קשה שיש – שילוב מוזר בין אנשים שלא מכירים אותי בכלל, לאנשים שהביאו אותי לעולם, וכל מה שבאמצע. והילדות שלי באופן ספונטני הצטרפו גם הן. קשה!
גם ככה לפני הרצאות אני במתח. אני רוצה להיות הכי טובה שלי, להעביר את המסר הכי צלול שיש. תוסיפו לזה את הקהל, האירוע והמצב הנפשי שלי, וקיבלתם מתכון לאסון, לא?
לא.
היה פצצה! ממש! כלומר… אין לי מושג. אבל המשוב מהאנשים שהיו אחר כך… זה היה כל מה שקיוויתי לשמוע.
הנה איזה שתיים שלוש דוגמיות:
***
***
***
בשישי בבוקר היה שיעור פלמנקו, ואחר כך קניות לשבת…
ואז קרסתי.
כל מה שרציתי היה להיות במיטה, בחושך, לבד.
התחלתי לתרגל את המילים “הצפה רגשית“.
הצפה רגשית זה משהו שלא חוויתי מימיי. כאמור, אני בנויה לרמות האלו. אבל אתם יודעים… תמיד יש משהו שמוריד קצת, והחוויות האלו – ימי הולדת, השקות, אירועים, מסיבות, חגים – הרימו ומילאו. הפעם הגעתי לזה כל כך גבוה, כל כך מלאה, שרק היה חסר עוד זה, ואני הוצפתי.
טוב, נו… אני לא באמת מתבכיינת על זה.
זה סיקרן אותי, התחושה הזו. טעמתי אותה, מיששתי אותה ובדקתי מה עושים איתה.
משישי בצהריים ועד עכשיו בערך השתבללתי ברמות שונות.
אני? שבלול? אני, שכנראה נולדתי חשופית, ושבימים כתיקונם אני מסתובבת בעולם בלי עור בכלל? אז מסתבר שכן, לפעמים.
אז הייתי שעות במיטה, בחושך. רוב הזמן ישנתי. אחר כך ראיתי סרטים וסדרות לתוך הלילה, ואז בישלתי עם הגבוה, ואז עם הבת של אשתו, ועכשיו אני יכולה כבר לכתוב, וגם יש לנו אחלה אוכל לכל השבוע.
ומחר… מחר אני אפתח עוד שבוע שחלקו יוקדש לחגיגות, וזה עוד יימשך לאורך כל השנה, כי ככה החלטתי. עשור חוגגים שנה שלמה. אבל מחר גם אחזור לאיזושהי שיגרה, אקבע תאריך לעוד הרצאה, אולי שתיים קדימה, אגיע לעוד איזה שיפוץ או תחזוקה של הבית, אתרגל את הריקוד של סוף השנה ואעביר שיעורי בייסיק פלמנקו לאלו שלא רוקדות 15 שנים כמוני, ובאופן כללי אחיה את החיים שלי כמו שחלמתי עליהם.
אני יודעת שלא סתם איפשרו לי לחיות את החלומות שלי. זה בשביל שלא אצטרך להקדיש לזה תשומת לב, ואפנה את כל האנרגיות שלי להביא לעולם איזו פינה קטנה של טוב, לדבר בזכות האהבה. אני זוכרת את זה, ואני עושה הכל כדי לא לאכזב.
אם בא לכם, אגב, תגידו לי, וארשום אתכם להרצאה הבאה. שימו לב גם שאתם בקבוצה: אהבה היא (לא) משחק ילדים – ההרצאה.
תודה לכל מי שכתב, סימס, טלפן, בא, שלח יונת דואר או סימני עשן, וגם לאלה שרק חשבו עליי. אתם יודעים מי אתם. שמעתי.
תודה לכותבים שלי, שהקדישו לי את הגיליון הזה וכתבו לי סיפורים.
תודה לכל מי שהפך את היום הזה לבלתי נשכח.
תודה לכל מי שקרא את החפירה הדביקה הזו עד פה ולא הקיא קצת בפה.
חלאס.
