על הספה הירוקה

על הספה הירוקה

אני יכולה לראות אותנו ישובים בפתח ביתי על הספה הירוקה, מחזיקים את כוסות התה החמות שהכנת, אתה תפנה מבטך אלי ואני אעשה עצמי כאילו לא רואה, אבל מבפנים האושר לא יאחר לעלות ולהתמקם לי בנקודה הזו שמקרינה רוגע ושלווה על כל הגוף.
זה חורף עדיין, אבל אתה עושה לי חם. נעים לי בחברתך. אני אוהבת את השקט של המושב כשאנחנו ביחד יש בזה משהו תרפי קצת, מאזן. אני לא צריכה יותר מזה.
תקופה ארוכה שלא אמרתי לך אוהבת אבל זה יוצא ממני מבלי שאצליח לשלוט בכך. זה בהתמסרות אליך, בעטיפה שגורמת לי להרגיש כל כך בטוחה, זה בהכלה ובפריקה. אני לא צריכה יותר מזה. בחלומות הכי פרועים שלי לא חלמתי שיגיע אלי גבר שיוכל להכיל אותי, את כולי, בנשימה אחת. אתה רואה אותי כפי שאני באמת.

אני רגישה מדי, זקוקה למחמאות אין סופיות, אני מתעצבנת מהר וכך גם נרגעת, אני בוטה ומקללת בלי סוף, אני אדם פתוח, יש לי צחוק חזק ומצבי רוח שלא נגמרים, אני חופרת, חוקרת כל דבר עד למעמקים, יש לי טעם טוב במוזיקה ואני יכולה לשבת בשתיקה שלמה מבלי לגרום לך לאי נוחות, יש לי אחלה חוש הומור ואני סרקסטית בטירוף, אני אוהבת שעוטפים אותי ורוצה שתרצה אותי קרוב.
כל המכלול הזה לא מרחיק אותך. אתה שלם איתו, אפילו מרגיש לי שאתה שלם איתי ולשם שינוי זה לא מפחיד אותי. אני לא צריכה יותר מזה.

אני יכולה לראות אותנו שוכבים זה לצד זו במיטה, מחבקים רגליים, מדברים וצוחקים. אתה תגניב לי נשיקה מפעם לפעם אולי נגלוש לאחת סוערת. תביט בי במבט צוחק ואז תכסה אותנו מחדש בפוך, מנורת הלילה תאיר את החדר באור חמים ומעומעם.
יש לך עיניים טובות, אינטליגנציה רגשית גבוהה, יש לך את החיוך הכי יפה שראיתי, אתה צוחק מהלב ולא מפסיק לומר כמה שאני טובה ומיוחדת. יש לך לב שיכול להכיל את כולם בו זמנית אבל מצליח לאזן ולא לשכוח להכיל גם את עצמך, יש לך ריסים יפים וכפות ידיים שגורמות לי להרגיש מוגנת בחיבוקן. ולא משנה מה תמיד יש לי מקום בטוח לפרוק ולהתפרק אצלך.
אני רואה אותך כפי שאתה באמת ולא צריכה יותר מזה.

אני יכולה לראות אותנו מבשלים יחד וארית'ה פרנקלין מתנגנת ברקע. אני אחתוך ירקות אבל את העגבניות אשאיר לסוף כי אני לא אוהבת אותן בסלט. אתה תחבק אותי מאחור ותניע את האגן מצד לצד, אני אצטרף אליך ונרקוד בזהירות, שלא אחתך מהסכין. תלחש לי מחמאות על הבישולים ושאתה כבר לא יכול לחכות לאכול.
אחרי שנפרוס מפה לבנה ונערוך את השולחן, תקדש על החלות שאני אפיתי בבית מואר מנרות. תספר לי על יומך ועל השיחה שהייתה לך עם אחיך. אתה טוב עם המשפחה שלך, זה מדהים לראות כמה הם חשובים לך ואת החיבור המיוחד שלכם.
אנחנו רואים אחד את השניה כפי שאנחנו באמת ולא צריכים יותר מזה.

תקופה ארוכה שלא אמרתי לך אוהבת אבל זה יוצא ממני מבלי שאצליח לשלוט בכך. זה בהתמסרות אליך, בעטיפה שגורמת לי להרגיש כל כך בטוחה, זה בהכלה ובפריקה.
אני לא צריכה יותר מזה.

מיכל רץ

דברים טובים מגיעים באריזות קטנות

סיפורים נוספים של מיכל רץ