(שי)זן ואומנות החזקת המלוכה

(שי)זן ואומנות החזקת המלוכה

לפני המון המון שנים הייתי אולי בנקודה הנמוכה ביותר בחיי.

גיל ארבעים הוא כשלעצמו תקופה של חשבון נפש, משבר לגברים ומהפך לנשים, שרבים צולחים אותו בקושי, ורבים אחרים מתפרקים ומפרקים.

אני דווקא הגעתי לגיל הזה בתחושה שהעולם שלי מושלם, שהחיים שלי הם כל מה שחלמתי שיהיו...

ואז היקום החליט שחלאס לחיות באשליות, והגיע הזמן שלי לגדול באופן מזורז. בתוך שנתיים בערך קרה כל מה שיכול היה לקרות לי, לנו. איבדנו את אחותי ועוד אנשים אהובים, את שתי הכלבות שלנו וגם הריון אחד, בכורתנו עברה שני ניתוחים קשים בארה"ב... וזה רק על קצה המזלג. אם אתם רוצים, שני הפוסטים של רכבת ההרים המופלאה והמטורפת, חלק א' וחלק ב', יתנו לכם את הסיפור המלא.

כשאני כותבת את המילים האלו, אני מבינה שזו הפעם הראשונה שאני כותבת שהדברים האלה קרו לנו, לא לי.

בתוך כל זה, פתאום גיליתי שאני לא מכירה יותר את אהבת חיי, אלוף נעוריי, האיש שבחרתי לחלוק איתו את חיי. גיליתי שאני ישנה עם האוייב.

כל מה שהאמנתי בו עד אותו רגע התנפץ לי בפרצוף והותיר אותי בנפילה חופשית לתוך חור שחור.

אני יודעת מה אתם חושבים. אני קוראת כמוכם את הראיונות עם סלבס שהתגרשו, ואז היא אומרת "אני לא אפרט, אבל נוצר משבר כזה שאי אפשר היה לחזור ממנו" או משהו כזה, וכולנו אומרים לעצמנו: "טוב, מה היא מכבסת מילים כאילו זה לא ברור. הוא בגד בה."

אז אני אומרת את זה הכי ברור – לא. לא זה היה הסיפור בכלל.

והסיפור היה כזה שכל העולם הסתכל עליי כאילו יצאתי מדעתי. אף אחד לא הבין למה אני מגיבה ככה, אבל הבטן שלי המשיכה להתעקש – יש לך פה סכנה!

ולא היה לי עם מי לדבר. או שאולי עוד לא ידעתי איך לדבר. אבל הסיכויים להידברות עם הפלסטינאים נראו סבירים יותר בשלב ההוא. מדי בוקר התעוררתי לשדה קרבות עקוב מדם, ומדי לילה הלכתי לישון מותשת, ואף אחד לא ראה עליי.

חשבתי לאשפז את עצמי מרצון. הטלתי ספק אמיתי בשפיותי.

הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו דרמטי, שינער, ועל הדרך לתת לעצמי רגע שקט לחשוב. הייתי בטוחה שאם רק אוכל להתרחק רגע, לחשוב בבהירות, בטוח אמצא פתרון, או לפחות תחילתו של פתרון, כי הרי זה לא יכול להיות שאהבה כזו תגיע למקום אפל כזה.

אחרי שכולם הלכו בבוקר לבתי הספר ולעבודה ארזתי מזוודה וברחתי. לא הודעתי. לא השארתי שום פתק. נעלמתי מהחיים שלי כאילו מעולם לא הייתי. היעד היה ברור. אם כבר לברוח, אז להיות מול הים, האבא הרוחני שלי. שם בוודאי אוכל לחשוב צלול. אז לקחתי לי חדר במלון שיזן (מלון הספא בוטיק של דניאל) בהרצליה. הטלפון לא הפסיק לצלצל, ככל שהתברר לאנשים שאני לא שם, ואני התעלמתי. הודעתי לחלי, החברה הכי טובה שלי, שאני בסדר, ותו לא. הזמנתי רום סרוויס לחדר המפואר וראיתי את השמש נעלמת לתוך הים, ובכיתי, ואז ישנתי.

בבוקר לקחתי מחברת והלכתי לשבת מל הים. הרגשתי נקיה יותר, צלולה וחדה יותר מכפי שהייתי מזה זמן רב. הרגשתי שאני מסוגלת להרים את הראש מעל המים הסוערים וללגום אוויר. הרגשתי איך הכוח שלי חוזר אליי.

ישבתי וכתבתי הסכם גירושין.

בצהריים התייצבתי כרגיל בבתי הספר ובגנים לאסוף את הילדות, כאילו כלום.

כשהוא חזר הביתה חיכה לו ההסכם. "זה," אמרתי לו, "או טיפול זוגי."

הוא בחר באופציה הנבונה יותר.

הדברים שהתחוללו שם יישארו בינינו. ורק דבר אחד אני יכולה לספר לכם, שעליו אני מדברת גם בהרצאה. ישבתי בטיפול, מסתכלת על הגבר שאהבתי, שנהיה האוייב שלי, והוא נראה כועס ואפילו מאיים לעזוב... ואז, ברגע אחד, הבנתי -  הוא אבוד, מחוק, גמור. אני אהבת חייו ואין שום דבר שהוא יכול לעשות נגד זה. באותה שניה נרגעתי וחייכתי, יכולתי להתחיל לעבוד באמת.

אני קוראת למקום הזה "הבלטה" – זה המקום שלכם בעולם שבו הרגליים שלכם יציבות לגמרי. שום דבר לא יכול לטלטל אתכם.

מאותו רגע ההחלטות שקיבלתי, הדברים שאמרתי, לא היו מונעים יותר מפחד. הם היו מונעים מהדבר היחיד שנחשב – אהבה. יכולתי להושיט לו יד ולמשוך גם אותו אל הבלטה שלו, שלעולם לא יהיה לו ספק באהבה שלי.

וזה עבד. כמו קסם זה עבד! מאותה נקודה הכיוון היה למעלה. לא שלא היו נקודות משבר, אבל אני דיברתי כבר שפה אחרת, ראיתי דברים אחרת, והדבר ההוא שהפחיד אותי כל כך בהתחלה? ניצחתי אותו לרסיסים!

זה היה לפני המון שנים.

מי ששומע אותי או קורא אותי או מכיר אותי יודע שכבר שנים אנחנו על גג העולם, יודעים שאהבת אמת לא מתה ולא דועכת, והיא הדבר הכי מרים ומעיף ביקום, הכוח הכי גדול, שייסדנו בינינו תקשורת פתוחה, כנה והוגנת (אני מסבירה מה זה בהרצאה), שאנחנו מאוהבים כמו שני ילדים בני 16, על אף 33 שנים של זוגיות, ואנחנו החברים הכי טובים בעולם בגלל 33 שנים של זוגיות.

בשבוע שעבר חגגתי יום הולדת 50, ושוב אני מרגישה שהחיים שלי מושלמים, רק שהפעם אני יודעת שהעיניים שלי פקוחות לרווחה. אני קמה כל יום בתחושה אדירה של הודיה, והולכת לישון מחייכת, על אהבה, על ילדות מושלמות, על בית, על זה שאני מדברת כבר אהבה שוטף בפני קהל, עם רעיונות שלא נאמרו קודם, וזה עוזר לאנשים, על ניסים סמויים וגלויים ופלא שקיים בעולם, אם רק רוצים לראות אותו.

אז עכשיו, אולי בנקודה הגבוהה ביותר בחיי (אני אומרת אולי כי אין לדעת עוד כמה גבוה אוכל להגיע...) הביאה אותי חלי, החברה הכי טובה שלי, שוב למלון שיזן, לחגוג את יום הולדתי, את סיכומו של עשור רב תהפוכות ותחילתו של אחד חדש בסימן למעלה והלאה.

בחדר המפואר חיכו לנו פינוקים אינסוף, החל מבקבוק יין, דרך פירות טריים ומיובשים, ועוד ועוד, אבל כל הפינוקים בעולם לא היו שווים את החלון הענק שנפתח אל הים, את רחש הגלים שמגיע עד המיטה (חלי הרשתה לי להשאיר חלון פתוח בלילה) ואת הריח של הים, שמשתלב נפלא בריח האופייני, הנקי והיוקרתי של שיזן, שנמצא בכל מקום.

בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר העשירה, לבשנו בגדי ים והלכנו להפקיר את גופינו לשמש החורפית המלטפת, שמסתבר בדיעבד שהיא אכזרית לא פחות משמש הקיץ...

ובכל הזמן שהיינו שם, הרגשנו כמו מלכות העולם, החל מהקבלה, דרך שירות החדרים וזה שבדקו איתנו כל רגע שהכל בסדר ולשביעות רצוננו, הקפה בלובי, טרקלין העסקים המקסים הצופה לים, וכלה בפרידה.

רגע! מה פרידה?? אנחנו נתראה בקרוב מאד מאד! כי מי לא אוהב לחזור למקום שהוא מרגיש בו בבית?

כשנסגר מעגל בחיים, במיוחד אחד כזה אדיר ורב תהפוכות, זה דבר יפה, אפילו יותר יפה משמש אדומה ששוקעת לתוך גלים זהובים, אפילו יותר יפה מלישון מול הים.

אחרי שבוע של שיאים רגשיים ודמעות של אושר, שוב הייתי צריכה רגע של שקט, ושוב מצאתי אותו באותו מקום, מלון שיזן.

תלכו. תגידו שגל ברקן אמרה שאתם חייבים.

ואם אתם רוצים לבוא להרצאה וללמוד את שפת האהבה החדשה בלי צורך לברוח מהבית קודם, בין אם אתם בתוך זוגיות, מחפשים עדיין או שבורי לב, הצטרפו לקבוצת הפייסבוק "אהבה היא (לא) משחק ילדים – ההרצאה", והירשמו למועד הבא – 30.4. הכרטיסים כמעט אזלו.

 

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.