נועה. עם וו

נועה. עם וו

אף אחד אף פעם לא הצליח לגלות מה יש לה בפנים. איכשהו, אנשים תמיד קנו את מה שהיא שידרה החוצה, וזה הספיק להם, כמו שזה מספיק בדרך כלל לכל העולם.

נעה גדלה בבית מסורתי, עם אבא שהיה נושק למצחה של אמה בערב שבת, לפני שזימר "אשת חיל", עם אמא שלימדה אותה היטב "הצנע לכת", ועם שקט כזה שריחף בחדרים כשאחיה הגדולים היו לומדים, להביא נחת להורים. כולם חשבו שנעה, בת הזקונים, התאימה בול לבית הזה. החצאיות שלה תמיד היו רחבות במידה וארוכות בשני סנטימטרים מאלו של הבנות האחרות, עיניה היו מושפלות תדיר, ולמורים היו רק מחמאות להרעיף עליה.

אף אחד לא יודע להגיד מה קרה לה בגיל שבע עשרה. אולי שום דבר לא קרה, אבל נעה בעטה. ביום בהיר אחד נעה המירה את החצאית במכנסיים, את הצמה בתספורת קצרה ופרועה, צבועה אדום בקצותיה, ואת המבט המושפל בקו שחור עבה שהקיף את הכחול של עיניה, שעתה התנוצץ בהתרסה מול כל העולם. מאותו יום היא התעקשה שיכתבו את שמה בצורתו המלאה, והיתה מתקנת את כולם: "נועה. עם וו."

ההורים של נועה, נשמות עדינות שכמותם, דווקא לא התעקשו איתה. האהבה שבין אדם לחברו קדמה אצלם תמיד לאהבת הדת, והם חיבקו את נועה עם הוו והאיפור והכל, גם כשחזרה בשבת לפנות בוקר רכובה מאחורי בחור במעיל עור שחור על אופנוע כבד, ואמה, מבעד לסדק שבווילון, ראתה איך הם מתנשקים, כאילו הוא עומד לבלוע אותה, וידיו חופנות את עכוזה, רגע לפני שנכנסה הביתה. הם קיבלו אותה גם כשחוררה שוב ושוב את האף, האוזניים, הגבה, וגם כשמעיל העור השחור, שהיה מחורר בדיוק כמוה, הגיע דרך קבע לארוחות ערב שבת ולא נטל ידיים או בירך.

למרות כל זה נועה הוציאה ציונים מעולים, ולמרות שהמורים שלה כבר לא כל כך נהנו לשבח אותה, לא היתה להם ברירה אלא לתת לה תעודת הצטיינות ולהאנח לרווחה כשהלכה לצבא והפסיקה לקלקל להם את הנוף.

מי שהכיר את נועה באותן שנים היה משוכנע שמדובר בנערת רוק קשוחה, שלא מחשבנת לאף אחד ולשום דבר. בשלב הזה היה לה כבר אופנוע כבד משלה, ולעיתים קרובות היתה אחוזה סיגריה בין שפתיה האדומות. לא טבק. נועה לא היתה טפשה אף פעם.

ביום השחרור שלה נועה מכרה את האופנוע. החברים שלה, שהתפלאו לא לראות אותה בבר הקבוע שלהם בשישי בערב, נדהמו כשנפגשה איתם לקפה. שיערה נפל, רך וחום, על כתפיה, ורק טיפונת מסקרה הדגישה את הכחול של עיניה. כל העגילים שלה, חוץ משתי נקודות זהב באוזניים, נעלמו. היא לבשה סוודר רך באותו צבע תכול של עיניה וג'ינס לא קרוע. היא הסבירה שבשישי בערב היתה אצל הוריה לארוחת שבת, והטלפון היה כבוי. כששאלו אותה מה קרה, היא משכה בכתפיה העדינות, חייכה ואמרה: "ככה בא לי." היא ביקשה מהם לכתוב מעתה נעה, בלי וו.

כעבור חדשיים התחילה נעה ללמוד באוניברסיטה. היא לא הרימה אפילו את עיניה כשהבחור שהתיישב לידה אמר: "היי, אני ירון. נעים מאד," אבל כשראתה מזווית עינה את היד המושטת, לא היה לה נעים והיא לחצה אותה והישירה מבט. זה היה כמו מכת חשמל משולבת, וניכר היה שגם הוא חש אותה, כי הוא משך את ידו ונראה המום. נעה השפילה את מבטה ולא החליפה איתו אף מילה עד סוף היום. למחרת הוא התיישב שוב לידה, והתנהג כאילו לא קרה כלום, וגם היא. הוא נזהר לא לגעת בה. הם פטפטו וחייכו ונראה היה שהרגע ההוא נשכח. גומות החן בלחיים של נעה הבזיקו לעיתים תכופות כשדיברה איתו. הוא אהב את זה. לקח לו שעה בערך, אבל בסוף הוא סיפר לה שהוא נשוי, ויש לו תינוק קטן, ואז הוא ראה בצער איך גומות החן של נעה נעלמו קצת, אבל הם המשיכו לדבר, והוא הצחיק אותה, וגומות החן חזרו.

למשך כל הסמסטר הראשון הם עוד האמינו שהם חברים, ולכן נראה לנעה קצת מוזר שהוא לא הזמין אותה אליו הביתה, אבל זה לא שהיא באמת רצתה ללכת אליו הביתה ולראות את אשתו, שהיתה נורא יפה וחכמה ומושלמת, אז זה היה בסדר. גם ירון לא הבין מה יש לו עם הבחורה העדינה והבישנית הזו, ולמה הלב כואב לו כשהוא לא רואה את גומות החן שלה, או מצחיק אותה בטלפון יום שלם.

אף אחד לא יודע להגיד איך זה התחיל. שניהם היו שיכורים מעייפות כשלמדו למבחן הסמסטר הענק. הם כבר בקושי יכלו להחזיק את העיניים פקוחות אבל התעקשו להמשיך עוד פרק ועוד פרק... ואולי היא נשענה עליו בעייפות, ואולי הוא הניח עליה את הראש... אבל פתאום השמש עלתה והיא היתה חבוקה בזרועותיו, ישנה, ועירומה. והוא הסתכל עליה, ולא מצא בעצמו שום צער על זה שזה קרה, והוא הרגיש קצת רע על זה שהוא לא מצטער, אבל זה עבר לו מיד כשהיא פקחה את עיניה וחייכה אליו כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם, שהם יתעוררו ככה ביחד.

הוא מעולם לא הבטיח יותר. היא מעולם לא ביקשה.

אף אחד לא חושב עליה אף פעם, על האישה האחרת. אף אחד לא זוכר שהיא אוהבת, שהיא מתגעגעת, שהיא מחכה. אף אחד לא יודע שהיא לא בחרה בזה, ושאם היתה יכולה מזמן היתה הולכת, אף אחד לא מבין כמה פעמים היא ניסתה, והדמעות של שניהם עצרו אותה בדלת. לאישה האחרת אין זכויות. אף אחד לא מרגיש כמה היא מפחדת מכל סוף שבוע, מכל חג. תשרי הוא חודש מקולל בעיני הנשים האחרות. גם אפריל. אף אחד לא מכיר את טבלת הייאוש של האישה האחרת, בין הפעם הזו לפעם הבאה, בין שיחות הטלפון או ההודעות, שעון אכזרי שנוקף בשעות, ימים ולפעמים שבועות. אף אחד, חוץ מנשים אחרות. ואסור לה להתלונן על זה. היא צריכה לחייך תמיד ולהגיד שברור שהאישה שלו היא הראשונה, שברור שאין תחרות, ורק עמוק בפנים היא זוכרת במרירות שההיא ישנה איתו כל לילה. ההיא לעולם לא תגרום לו את העונג המטורף שהאישה האחרת גורמת לו, אבל בכל לילה היא יכולה להסתובב, כך סתם מתוך שינה, ולזרוק עליו יד, או רגל, או לנשק את הלחי שלו, או סתם לשמוע אותו ישן. האישה האחרת היא הפינה הקטנה שלו בעולם, פינה של טוב מזוקק, של עונג והקלה. היא לעולם לא תראה כעס או אכזבה, וכשהוא סוף סוף יגיע, אחרי ימים או שבועות, היא תבלע את הדמעות בשקט ותהיה מטופחת וחייכנית ולגמרי לגמרי שלו.

שנתיים אחר כך, מיד אחרי הברית של הילד השני של ירון, נעה קנתה כרטיס להודו.

היא ירדה מהמטוס לדלהי לבושה בשרוואל צבעוני, שערה, שהיה מסודר בראסטות, היה צנוף על ראשה בפקעת מבולגנת וצבעונית, מלאה סרטי בד שעיגנו אותה במקום. החורים באוזניים, שלא נסתמו, היו מלאים בחישוקי זהב, ובאף שלה נצצה אבן כחולה. היא עמדה בשדה התעופה, מתבוננת סביב, נושמת את האוויר השונה, וחייכה. באכסניה היא פגשה קבוצת ישראלים שהכינו תה והעבירו ג'וינט, וכשהזמינו אותה, התיישבה איתם.

כששאלו אותה לשמה, ענתה: נועה. עם וו. 

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.