לזכות בחיים

לזכות בחיים

היד שלו שמיששה את כתפה ירדה לאורך זרועה, הלטיפה שלו הרגיעה אותה. היא אהבה את המגע שלו, אהבה גם אותו מאוד. כבר חצי שנה שהם יחד ובשבילה כל יום איתו היה יום לרפואה, מלא באהבה ואושר. אחרי שנים של בדידות, שבאו בעקבות נישואים שהיו מלאים בהתעללות פיזית ונפשית, לפתע הוא הגיח אל חייה. נו אז מה הפלא שאפילו אחותה הספקנית נראתה מרוצה מהקשר שנרקם ביניהם. 

 

היד שלו המשיכה במסעה, הוא חפן אותה בתוך בית השחי שלה והיא נשענה עליו ואיפשרה לו להכניס אותה בין ידה לצלעותיה. היד החקרנית המשיכה במסעה והגיעה אל צידו של שדה. הלטיפות שלו הפכו ליותר תאבתניות, נעימות אך עדיין מורות על כוונה. לפתע הוא עצר... "מה זה?", שאל. 

 

היא הפנתה את מבטה אליו, "מה.. מה?" השיבה בשאלה מבודחת. "הגוש הקטן הזה...", הוסיף בחקרנות, ונגע בנקודה שהגיע אליה בצידו של שדהץ "לא יודעת... ממש לא מרגישה אותו", השיבה בביטול. מבטו המודאג הבהיר לה שתשובתה אינה במקומה. "ממתי זה?", המשיך לשאול. "אני יודעת...", השיבה, "זה לא היה שם תמיד?", המשיכה מנסה לבטל את תחושת הלחץ שייצר ביניהם. "לא!", ענה בפסקנות. והיא ידעה שהוא צודק ואפילו סמכה עליו, שהרי בחצי השנה שהיו יחדיו הוא בדק וסקר את גופה כמו שאיש לפניו לא עשה זאת, הנשיקות שלו, הלטיפות, ואפילו הליקוקים. כל אלו לימדו אותו על כל פיסת עור, נמש, קמט, פצעון וגומת חן. היא נישקה אותו על פיו נשיקה ארוכה וכדי להפיס את דעתו הבטיחה לו שתלך להיבדק ביום שלמחרת. 

 

אחרי שיצא אותו הערב לבקר את ילדיו הבוגרים התקשרה לאחותה הגדולה. היא ביקשה ממנה לבוא איתה לבדיקה מחר. "מה את חוששת?...יש משהו?", שאלה אחותה מהוססת. "לא, את יודעת, הוא עם הטראומות שלו, פשוט כדי להרגיע אותו אני הבטחתי שאלך להיבדק. אבל אחרי זה חשבתי שאולי אפשר לנצל את זה ליום כיף של אחיות, הרבה זמן לא יצא לנו", הוסיפה. "טוב נו... מה הפלא?", השיבה אחותה. "את יודעת שאישתו הלכה מזה... אז הוא בטח חושש, בטח כלום אבל בואי נלך בכל זאת". 

 

מה שקרה בימים הבאים היה בעיניה סוג של סיוט מתמשך. הרופא שבדק אותה ביום המחרת לא נראה מרוצה במיוחד ממצאי הבדיקה. הוא המליץ על ביופסיה. כשהגיעה הביתה וסיפרה לו, כבר הבחינה במבט המזוגג בעיניו. בימים שחלפו עד לביופסיה הוא כמעט ולא נגע בה, בקושי דיבר איתה. אחותה והוא ליוו אותה לבית החולים. הוא מסר לה את התיק שארזו יחד בבית ובקושי הביט בעיניה. "אל תדאגי... הכל יהיה בסדר...", עודדה אותה אחותה. בחדר הניתוח הקר שעה ששכבה על שולחן הניתוח והרופא המרדים הסביר לה שתיכף היא עתידה לשקוע בשינה עמוקה, חשבה לעצמה שאולי הכל לטובה. לכשתתעורר כבר תהיה תשובה מן הסתם... וגם אם לא, היא כבר תהיה אחרי זה. 

 

הביופסיה העידה על קיומו של גידול סרטני ללא גרורות. "נצטרך להסיר חלק מהשד", דיווח לה הרופא בקולו העמוק והחם. והוא... הוא עדיין היה שם לצידה באותה פגישה. ימים מספר לאחר מכן נקבע לה תור לניתוח. כשהתעוררה בחדר ההתאוששות היתה שם אחותה לצידה. היא סעדה אותה. "איפה הוא?", שאלה. "הוא תיכף בא... היתה לו איזו בעיה עם אחד הילדים", הוסיפה אחותה מתרצת את היעדרותו. אבל כשעבר עוד יום והוא לא נראה בשטח, התמונה כבר היתה ברורה. למרות שהיא עדיין העמידה פנים כמקבלת את הסבריה של אחותה. 

 

הרופא שיחרר אותה מבית החולים. "אין גרורות...", הודיע לה. אחותה חייכה אליה ואמרה: "מותק... עברת את זה, הסיוט נגמר". כששבה הביתה עם אחותה מצאה את הארון שלה ריק מבגדיו, מנעליו, מתחתוניו מגרביו. נדמה היה כי בדקדקנות אין קץ אסף כל פריט וכל דבר שהביא איתו לחייהם המשותפים ולקח אותו עימו. הוא השאיר רק דבר אחד מכתב קצר ובו המילים: "אהובה שלי... לא יכולתי לעבור את זה שוב". אחותה עמדה בדלת ובעיניה דמעות. היא לעומת זאת השיבה לה בחיוך ואמרה: "אולי הפסדתי אותו... אבל זכיתי בחיים". 

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.