סטרומבולי

5cb067c7e3ab4.jpg

היא מסתכלת על ג’ינו. הוא מנמנם מול החלון הגדול שפונה לים. היא מסיימת להכין עוגת סולת טעימה, ומכניסה אותה לתנור החם. המראה של ג’ינו על הערסל מול הים, מחמם לה את הלב. השמש עומדת לשקוע והכל נצבע בצבעי זהב כתום.

“איך הגענו לכאן בעצם” היא תוהה לעצמה. כמעט חמש שנים הם על האי הקטן, משתלבים בקהילה הקטנה שחיה על האי הזה. מתפללים בכל ערב, שההר לא יתפרץ בלילה ויימחק את כולם, ובבוקר, מודים לאלוהים על כך שההר היה רגוע בלילה.

כמעט חמש שנים, מי היה מאמין. מעולם בחלומותיה הגדולים ביותר וגם בסיוטיה הגדולים והמפחידים ביותר, לא שיערה שתגיע למקום הזה.

אי קטנטן, בסה”כ שלושה עשר קילומטר רבוע, כ 400 אנשים, שרובם חקלאים, חיים על אי שכל כולו הר געש פעיל…

כל יום שעובר כאן בשלום הוא נס. ועם זאת, החיים כאן שלווים ונעימים, חפים מכל בהלה או תחושת חוסר יציבות.

ג’ינו פוקח עיניים מנומנמות, קורא לה לשכב לידו על הערסל. זרועותיו החסונות מחבקות אותה בעדינות. היא מניחה את ראשה על חזהו ומקשיבה לפעימות ליבו העדינות, שמרגיעות את פחדיה הגדולים ביותר.

הם הכירו בטיול בסיציליה. היא הגיעה לשם כתיירת סקרנית והחליטה להישאר כמה חודשים כדי לחקור יותר לעומק את המנהגים, האוכל, השפה והאנשים. היא מצאה דירה קטנטנה בעיר הבירה פלרמו, ויצאה ממנה לשיטוטים אינסופיים באי הגדול. יום אחד, כשישבה בבית קפה קטן ושתתה אספרסו מר, הבחינה בבחור נחמד שעומד ובוהה בה. היא זעה באי נוחות בכיסאה, עושה עצמה מתעניינת בספר הטיולים שלה, כשבזווית עיניה ראתה אותו מתקדם לעברה ומתיישב, בלי לשאול שאלות, בכיסא לידה.

הוא פנה אליה באיטלקית שוטפת, והיא חייכה חיוך לבן וסימנה לו באצבעותיה, שיעצור רגע….”אינגליש פליז” – “אנגלית בבקשה” היא אמרה לו והוא התחיל לצחוק, ולפלוט צרור נוסף של משפטים באיטלקית. “סקוזה, סקוזה”, “סליחה, סליחה” הוא התנצל. “האנגלית שלי לא כל כך טובה כמו האיטלקית שלי” אמר וצחק. הוא אמר לה באנגלית פשוטה, שהיא הזכירה לו מישהי שפעם הכיר והיא ידעה שזו פשוט דרך “להתחיל” איתה. הוא מצא חן בעיניה מצד אחד ומן הצד השני פחדה להיקשר, להתאכזב, להיות מרומה, או גרוע מזה.

בכל יום פגש אותה ג’ינו ליד בית הקפה הקטן, והציע לה מקומות שכדאי לבקר בהם. הכיר לה בני משפחה, ואת סבתא שלו, שהכינה את הפסטה הכי טעימה, שאכלה מעולם. ככל שחלפו הימים, אפשרה לעצמה להתרכך מעט קצת יותר. הסכימה לנסוע על הווספה הקטנה שלו, לפינות לא מתויירות באי, שרק מקומיים מכירים, נעתרה לבקשתו לחבק אותה ואחר כך גם הסכימה לקבל נשיקה.

הם התאהבו לחלוטין.

ג’ינו עבד בעסק המשפחתי – כרם גדול ויקב קטן, ליין מתוק בעל ניחוח הרים. היא למדה לדבר מעט איטלקית והחלה לעבוד גם היא ביקב. תחילה כשוטפת ענבים, ובהמשך בשיווק ביקורים ביקב לתיירים.

החודשים חלפו. באחד הטיולים שלהם, הגיעו לקצה הצפוני של האי, לחוף סלעי עם מפרצונים כחולים משם, ראתה לראשונה את סטרומבולי. רחוק, רחוק בצפון, ראתה הר ועננת עשן מיתמרת מקדקודו. “מה זה ההר הזה?” היא שאלה את ג’ינו, והוא סיפר לה על ההר סטרומבולי, שרק קצה קצהו, מציץ מעל פני הים ורוב רובו שקוע בים. “ההר הזה מסוכן, הוא לא צפוי וכל הזמן מקטר ומעשן, על מורדותיו זורמת לבה אדומה. אבל, חיים שם אנשים. אולי פעם נשוט לשם”

כאמור, כל זה קרה לפני כמעט חמש שנים. כמובן שהסקרנות שלה הייתה כל כך גדולה, שהיא שיכנעה את ג’ינו לשוט במעבורת לסטרומבולי. כבר כשהתקרבה המעבורת לאי, ידעה שהמקום הזה מוצא חן בעיניה. ההר העוצמתי הזה לא הפחיד אותה כלל. העשן המיתמר מקדקודו הטריף את דמיונה. הם מיהרו לרדת אל סאן ויצ’נזו – העיירה הקטנה, שוטטו בסמטאות הציוריות, אכלו במסעדה קטנה, ובלילה יצאו לסיור לילי אל ההר, כדי לחזות בלבה האדומה, שמתפרצת וזורמת על מורדותיו.

האנשים בסאן ויצ’נזו, לא האמינו להם כששאלו איפה אפשר לשכור בית לתקופה בלתי מוגבלת. התושבים המקומיים ניסו להסביר להם בכל דרך, שזה לא ממש כדאי לגור שם. שאין טיסות לאי, שהפרנסה קשה, ובעיקר שהסכנה מרחפת כל הזמן מעל ראשם.

ג’ינו הביט בה וצחק, “כשהיא מחליטה משהו, גם הר געש לא יכול לשנות את דעתה” הוא אמר לאנשים שהקיפו אותם. “בסדר, בסדר, נמצא לכם משהו” אמר איש אחד עייף בחליפה דהויה, הוא היה חבר במועצת העיירה, גם בעל בתים, גם סוג של מתווך וגם איש דיי נחמד, אם כי חסר סבלנות או מעוף.

הבית שעברו לגור בו, היה בית עתיק שנבנה באמצע שנות העשרים, ע”י איטלקי עשיר, שברח כשהבין שההר רציני ובאמת מתפרץ . לבית היה יתרון אחד בולט : חלון ענק ומרפסת גדולה, שפנו אל הים הכחול. מהר מאוד השתלבו שניהם בעסקים מקומיים, היא עבדה במשרד תיירות קטן, תיאמה לינה לתיירים והדריכה אותם. ג’ינו השתלב ביקב מקומי, ומידי כמה שבועות היה חוזר למשפחתו בסיציליה למלא את תפקידו ביקב המשפחתי.

החיים זרמו בשקט וברגיעה. וכמו שכבר סיפרתי, בכל לילה היו הולכים לישון בתפילה וקמים בבוקר בהודייה על הלילה השקט. ועכשיו כמעט חמש שנים, הם ציפו לילד. היא הייתה באמצע ההיריון, וכששכבה לידו על הערסל המתנדנד על המרפסת הגדולה מול הים, שאל אותה מה יעשו כשייוולד הילד שלהם. האם ישארו לגור בסטרומבולי? אולי יחזרו לפלרמו עד שהתינוק יגדל מעט? היא הביטה בו בשקט, לא ידעה מה להגיד. גם אותה הטרידו המחשבות הללו.

למחרת, הגיעה הודעה בכל אמצעי התקשורת של האי, שהססמוגרפים מעידים על פעילות יוצאת דופן של ההר. ההמלצה הייתה חד משמעית – לעזוב הכל ולברוח. מעבורת גדולה הוכנה במיוחד לפינוי תושבי האי. הם התחילו לאסוף את חפציהם לשתי מזוודות גדולות. מתלבטים מה לקחת ומה להשאיר מאחור. היא עוד התלבטה בינה לבין עצמה אם אכן ההר יתפרץ, אולי טעו הגיאולוגים? אולי ההתפרצות תהיה כל כך קטנה שלא ירגישו בה וחבל על כל המהומה…ג’ינו לא איפשר לה לפקפק ברצינות המידע. “אני חי כל חיי ליד הר געש בסיציליה, אני יודע כמה ההתראות האלה אמיתיות ויש להתייחס אליהן ברצינות, בואי, תראי אנחנו נהיה בסדר וזה מה שחשוב. תמיד נוכל לחזור ולשקם את מה שייהרס, הכי חשוב שנשאר בחיים”

הם מיהרו לנמל הקטן ונדחקו עם כל תושבי האי אל המעבורת. היא עמדה על סיפונה, מביטה באכזבה אל הסטרומבולי, שכפי שהבטיחו התחיל “להשתעל” בעוצמה רבה. כשהיו כבר רחוקים מהאי, ראו את ההתפרצות הגדולה של ההר. הוא לא ריחם על אף אחד והתפרץ בעוצמה גדולה. ג’ינו חיבק אותה. האנשים עמדו על סיפון המעבורת העמוסה, ומחו דמעות בשקט.

פתאום נעמד חבר מועצת העיירה, הלבוש בחליפה הדהויה ואמר : “סטרומבולי היה טוב אלינו הרבה שנים, אנחנו עוד נחזור למרגלותיו לחיות עוד שנים טובות של שלוה ושימחה, אתם תראו !”

“אנחנו עוד נחזור” היא לחשה לעצמה, לג’ינו ולתינוק שברחמה.

 

 

התמונה באדיבות :  Photo by Leonie Fahjen from Pexels

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר