כשהדמעות נשטפו בגשם

כשהדמעות נשטפו בגשם

מכל הימים הגשומים שהיא הקפידה לשבת שם על הכסא הקבוע שלה באצטדיון ההוא, דווקא היום החליט מאמן הקבוצה הביתית להעניש את הקבוצה על התנהגות אלימה במשחק האחרון והם נכנסו אחד אחד חפויי ראש לאימון גשם.

היא ניסתה בכל כוחה להיעלם כמו הודיני וקיוותה שאולי אם היא לא תסתכל עליהם, אז היא תהפוך לבלתי נראית, אלא שבמציאות דברים כאלה לא באמת מתקיימים ואפילו נעה ידעה את זה.

מעיל הגשם הירוק הקבוע שלה, שאמה קנתה לה לפני עשור, ליום הולדתה שש עשרה ומגן עליה בחירוף נפש מרוב טיפות הגשם לא ממש עזר לה להיעלם בין הספסלים הכחולים. אלה היו שמורים לאוהדים הכי רציניים לקבוצה זו שראתה רק הצלחות בשנתיים האחרונות מלבד התקופה האחרונה וכולם ידעו בדיוק מי אשם בכך.

נעה לא באמת התעניינה בכדורגל, היא פשוט מצאה מקום מפלט טוב באצטדיון נטוש בימי הגשם.

אביב נכנס אחרון למגרש, עדיין מסדר את הגרביים שלו שתוך שניות ספגו את מי הגשמים בדיוק כמו יתר בגדיו ושיערו.

הוא תמיד היה גבר שמבחין בכל הנעשה בסביבתו ולכן המעיל הירוק בספסלים משך את תשומת לבו מהשניה הראשונה. הוא לא ידע מי ולמה מישהו יושב שם ומעדיף מבחירה להירטב בגשם הזה. מילא הוא, שבגללו הקבוצה כרגע שוחה בדשא הזה, אבל למה שאדם שפוי יעשה זאת מבחירה?

"אתה עוד מעיז לאחר לאימון שמתקיים בגללך?" זרק לו קובי המאמן ואביב גלגל את זוג עיניו החומות כמו תמיד, סידר לאחור את הפוני המתארך שהפך לסימן היכר שלו והצמיד לו סיכת ראש שתשמור אותו במקום במהלך האימון הרטוב.

"בסדר קובי, הנה אמרת את זה שוב, גם בפעם המאה זה נשמע אותו דבר, האשמה הזו שהכל בגללי, חלאס רד ממני."

"אל תתחכם ותתחיל את האימון לפני שהעונש שלך יוכפל רק לך" פניו של קובי האדימו והווריד הבולט בצווארו התנפח אפילו יותר מהרגיל.

אביב התחיל לרוץ, אבל עיניו לא באמת עזבו לרגע את המעיל הירוק והסקרנות רק עלתה עם כל סיבוב שהוא השלים ובעיקר בסיום הסיבוב השלישי כשנחשף תלתל חום וארוך, שבלט מחוץ למעיל הירוק והרטוב.

"מה אתה עומד כמו פסל? תמשיך לרוץ!" קולו של קובי הצליח לחדור את חוט מחשבתו של אביב שהוסטה מהריצה, מהאימון ומהעובדה שהפסיק לרוץ כדי לנסות לחקור אודות המיסתורין שמאחורי המעיל.

בדיוק באותו רגע נעה התרוממה על רגליה והחליטה שנמאס לה מכל הצעקות והרעש שחדרו לשקט של האצטדיון השקט שהיה שם דקות קודם לכן.

בעוד היא מתרוממת עם גופה הרזה מדי, דוחפת תלתל סוטה חזרה לכובע המעיל, מבטה מסיבה לא ברורה הוסב למרכז האצטדיון ושם היא נתקלה במבט שהופנה לגמרי רק אליה. מבולבלת ונבוכה מהגבר הצעיר ולא מוכר, שעמד שם וכל תשומת לבו הופנתה אליה, היא הפנתה את מבטה חזרה לרצפה.

רגע לפני שיצאה משער האצטדיון היא הפנתה את מבטה חזרה למרכזו ונכחה לדעת שהגבר לא שינה את עמידתו או מבטו שעקב אחריה עד לשם. מבטיהם הוצלבו לרגע אחד בלבד, אבל בתוך תוכה היא הרגישה תמהיל של רגשות לא ברורים ותהתה מה מקורם ובעיקר איך מדחיקים גם אותם יחד עם שאר הרגשות שהפריעו לה לתפקד בשנה האחרונה.

אביב לא שמע את קובי ולא את חברי קבוצתו שהתחננו שיחזור לאימון ולא יחמיר את העונש הקולקטיבי שעד לאותו רגע עוד הכילו אותו וקיבלו על עצמם. הוא התחיל להתקדם לעבר השער ובכל צעד שהתקדם צעדיו נעשו מהירים יותר ויותר.

כשהגיע לשער המרכזי התאכזב לגלות חניון נטוש, רטוב ואפרורי בלי טיפת צבע ירוק בנופו.

נעה לא ידעה שהיא מסוגלת לרוץ כל כך מהר, אבל גילתה שלריצה היה יתרון משמעותי עבורה, חוסר בחמצן ברגעים האלה המלווה בכאב בצלעות הצליח להשכיח ממנה את הסיבה לריצה. החסרון היחיד היה שהיא גילתה שהיא אמנם התרחקה פיסית מהסיבה, הרגשות נותרו שם והדהדו במוחה.

למחרת הגשם המשיך ונעה שמחה על ההזדמנות הנוספת להגיע לסשן השקט שלה בפינה הכי שקטה בעיר שהיא מצאה לעצמה. הפעם לא היה שם אימון לשמחתה והיא יכלה לשבת ולשלוף בשקט את התמונה שהיתה עטופה בפלסטיק מיוחד שיגן עליה מהגשם.

מה שנעה לא ידעה היה שהיא לא באמת לבד שם ומישהו חיכה לה שם וצופה בה, אמנם במקום אחר, אבל שוב צופה במעיל הירוק המסקרן.

היא תמיד הרגישה בטוחה במקום הזה בימים של גשם, בהם אפילו אב הבית של האצטדיון התכרבל בביתו החם, אבל היום היא הרגישה שונה, חשופה ועורה הצטמרר מהמחשבה שאולי היא לא באמת לבד ומה או מי הסיבה לכך?

רק כאשר זוג נעלי ספורט שחורים וסגולים נעמדו קרוב אליה, היא הבחינה שהסיבה הזו הגיע עד אליה. היא הרימה את עיניה, אבל לא בפחד או בהלה כמצופה במקרה כזה.

היא זיהתה אותו מיד, הגבר מאתמול, הזר הבוהה. היא תהתה אם הוא חיכה לה כאן מאתמול ואיכשהו ידע שהיא תחזור, כמו פושע לזירת הפשע?

אלמלא הבגדים השונים, היתה באמת חושבת כך. פוני שחור, רטוב וארוך שנפל על חלק ממצחו ועינו הימנית הסתירו חצי מבט סקרן שלא דיבר במילים מפורשות, אבל שאל הרבה שאלות.

היא לא זזה ממקומה כשהוא התיישב לידה מבלי להפר את השקט שלה ואיכשהו זה לא הפריע לה ואחרי כמה דקות, זה אפילו הרגיש לה קצת יותר נעים שמישהו חולק איתה את פינת השקט שלה. אף אחד מעולם לא חלק איתה דבר מלבד בית ומשפחה ולמרות שהוא אף לא אחד מאלה, זה הרגיש לה טוב לחלוק איתו את השקט שלה.

גם כשהדמעות שלה נרטבו בגשם ונשטפו לשלולית שנוצרה מתחתיהם, לא היה לה אכפת מנוכחותו של השותף החדש שלה.

כך עברו להם הימים והשבועות, בהם מדי פעם צץ לו אביב לשבת עם נעה בשקט שלה מבלי להוציא הגה והיא תהתה מה הוא מצא בה ובשקט הזה שחלקו יחד ומה תהיה המילה הראשונה שלו אם יחליט יום אחד להפר את השקט הזה?

"טישו?" שלושה חודשים וארבעה ימים מאז הפעם הראשונה שהוא ישב לידה שם בדממה ההיא הופרו על ידי המילה הכי לא הגיונית שלוותה בטישו רטוב בידו של אביב, בהתחשב בגשם העצבני ששטף אותם ואת דמעותיה והיה צפוי להיות הגשם האחרון ככל הנראה לעונה.

משהו קרה שם לנעה בקרקעית הבטן שאפילו היא לא היתה מוכנה אליו, יש הקוראים לו התפרצות צחוק בלתי נשלטת. כן זה בדיוק מה שקרה לה וזה בדיוק מה שהיא היתה זקוקה לו כדי לקבל את עונת האביב החדשה בחייה אחרי החורף הקשה שחוותה לאחר לכתה של אמה בטרם עת בתחילת החורף.

שתיים עשרה דקות תמימות היא פרקה צחוק מהול בבכי שרק חיכה לפרוץ מתוכה. הצחוק הזה הזכיר לה כמה אהבה לצחוק בקיץ שקדם לגילוי המחלה וכמה מהר בסתיו הוא נעלם ובחורף כבר נשכח לגמרי.

"אביב" הושיט לה את ידו אביב וחיכה ליד של נעה לאחר שזו נרגעה לחלוטין והשקט שב לחיקם.

"תודה" היתה המילה הראשונה של נעה לאביב לאחר שידה לחצה את ידו במידת החוזק שאמה לימדה אותה לאחוז ביד שמוגשת לה.

בקיץ, נעה כבר ישבה בספסלים של האוהדים הנאמנים וצעקה מדי פעם מילים שמעולם לא הכירה לפני כן, אבל ידעה שאביב שם במרכז האצטדיון על הדשא היבש, שומע, מתעודד ונרגע מהן, בדיוק כפי שהוא עשה עבורה שתי עונות קודם לכן.

 

 

 

הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.

כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט.

משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר.

לשיגעון שלי אין מרפא.