אני זוכרת כשהייתי ילדה שגדלה בקריות, עוד טרם תקופת הנטפליקס, אייפד, אייפון, אקס בוקס ודומיו, נהגנו לשחק בין השיחים בשדרה מול הבית ובנינו לנו שם בתים – “מחנה” קראנו לזה אז.
השאלה היום המתבקשת היא, למה? למה כשהבית שלי הנוח והיפה נמצא מעבר לכביש ויש בו כל מה שאני צריכה, משפחה, אוכל זמין, חדר טוב ונקי, למה שאצטרך להמציא לעצמי בית שאין בו כלום?
נתנו אז לדמיון להוביל אותנו ואני בטוחה שחבריי ואני ראינו כמעט בבירור את כל מה שלא היה לנו או היה יכול להיות לנו אחרת. לא בגלל שהיה חסר ואולי קצת כן, אבל בעיקר כי חיפשנו מקום שהוא רק שלנו – מקום לברוח אליו.
שלושים וכמה שנים אחרי והעולם השתנה כמעט ללא היכר ממה שהיה כשהייתי ילדה ועדיין יש משהו אחד חזק שנוכח כאן בחיים של כולנו, כן כולנו, הפעם אף אחד לא מתחמק מהתובנות המכלילות שלי.
כולנו תמיד מרגישים צורך לברוח למקום אחר שטוב לנו ולא תמיד זה נשאר רק בדמיון שלנו. גם לאלה שמרגישים שהחיים שלהם מושלמים, יש את המקום הזה שהם רוצים שיהיה שייך רק להם, מקום לא בהכרח סודי, אבל מקום לנוח בו מהמחשבות הרצות של היום יום ומקום צבעוני מהאפרוריות של השגרה של חיים בזוגיות או משפחתיות תובענית.
אני מכירה אנשים שהתחילו (been there ) לרוץ כמה פעמים בשבוע ולגמוע קילומטרים עם מוסיקה חזקה באוזניים ולברוח לרעש הזה המשתק ולכאב השרירים, הפורקן של סף הקושי והזיעה שמוציאה את כל הרעלים הקטנים של החיים. במקרה הזה התוצאה היא גוף חטוב, בריאות איתנה, מלבד כמה נזקים לשרירים, לגב ולברכיים אם לא מפסיקים בזמן.
יש כאלה שמסתפקים בלקרוא כל כך הרבה ספרים בשבוע שהם צריכים לפנות לסופרים שיכתבו מהר את הספר הבא רק כדי שיהיה להם מה לקרוא בשבוע הבא.
מי כמוני יודעת איך זה מענג את המוח לדמיין את עצמך שם בין הדפים הלבנים או האלקטרוניים ולחוות עולם אחר לגמרי ולא בהכרח כי רע לך כאן. זה פשוט כיף לברוח למציאות מקבילה, מדומה ולהשתחרר מכל העכבות של החיים ולרגע להרגיש קצת אחרים מבלי לפגוע באף אחד ואפילו לא בעצמך. על הדרך מרוויחים חברים לקריאה מקבוצות בפייס והעשרת השפה העברית. מה רע?
אני חיה במרחב הפייסבוק בין פרופילים מזוייפים (done that ) שם אנשים משנים צורה, שם והתנהגות לפעמים מקצה לקצה והו כמה שזה כיף לקלל חופשי, להתערטל כאילו אין מחר ולרצוץ חופשי בשדות הזרים של הסייבר ספייס שם יש הרבה מאד ספייס לדבר עם מי שרוצים על מה שרוצים ולמעיזים ממש, גם לגעת באחרים.
חבר יקר שלי קורא למקום הזה “הבועה” ואני יודעת ששם יש לו את החירות לצאת מחיי היום יום המלחיצים שלו, שם הוא אחראי על פרנסת הבית, הצלחה מקצועית אישית והצורך להוכיח לכולם וגם לעצמו כמה הוא טוב, חכם ומוצלח במקצוע שבחר בו מזמן.
בבועה שלו הוא חווה עולם אחר, עולם שבו הוא חי בעולם מקביל, לא בהכרח טוב יותר מהקיים, פשוט שונה. הוא בונה בו ארמונות מחול שהופכים לארמונות יפים עם אשה אחרת, בלי ילדים, בלי הצרות של היום יום וכל כך טוב לו שם, שהוא חוזר שוב ושוב, לא כי הוא מכור לסכנות הכרוכות בכך, אלא לאושר הפנימי והזמני ולריגוש שאבד לו בדרך העמוסה של שגרת חייו.
כנראה שהמציאות שלנו, מלאה ריגושים ושינויים ככל שיהיו בה, עדיין דורשת מאתנו את הצורך הזה לנסות קצת אחרת, להתרגש במקום אחר מחוץ למסגרת הביתית והמשפחתית, לחוות עולמות נוספים ובכל הכנות אני כל כך מבינה את זה ו”חוטא” בזה בכל הזדמנות חגיגית ובכל כך הרבה תחומים – במאגר האינסופי של אפשרויות שפתוח לכולם.
לסיכום- אסקייפיזם (לא טעות מאסקפיזם שדי דומה בהגדרתו, פשוט ככה החלטתי לכתוב את המילה) היה כאן במחנה שלי ויישאר כאן הרבה אחרי שהפרופיל פייק שלי ושל אחרים ייסגרו (מרצון ולא בגלל צוקרברג) ולנו יישארו כל החוויות שזכינו בהן בדרך הביתה.
ואיך כל זה קשור לחג החירות אתם שואלים? אני מאחלת לכולנו את החירות לברוח למקומות כאלה. תנפחו בועות לבריחה בכיף ואהבה. חג שמח.
