הצעקה

הצעקה

"אני רוצה להחליף חיים, אפשר?"

היא שמעה את עצמה צועקת בעוד מפל של נוזלים מאד מלוחים זורם על פרצופה.
הצלילים שהתפרצו ממנה נשמעו חלודים וחורקים כאילו האוויר  משפשף את מיתרי הקול שלה בפצירה כדי שיאפשרו לו לצאת.
"משהו אני לא עושה נכון לי," לשונה ניסתה ללכוד את המלח שטפטף לה מהעיניים. "כל האהבה שאני באה ממנה ונותנת כרגע רק מתפוצצת סביבי כמו נפצים בפורים."
הוא הניח יד על כתפה מנסה למשוך אותה אל בין זרועותיו. "יהיה בסדר, אני מבטיח שיהיה בסדר. יש איזהו שהוא הגיון שאולי אנחנו לא תמיד מבינים אותו"
"לא. אתה לא מבין." הסערה בה היא הורידה את ידו מעליה כמעט והפילה את כל ה 1.88 שהוא. "זה לא מעניין אותי, הגיון שמגיון, ואל תחבק אותי עכשיו," כפות ידיה התרוממו לתנועת עצור והיא צעדה אחורה,  "אני רוצה לכעוס ולבכות ולצעוק, נמאס לי כל הזמן לחפש איזה שיעור מגיע עכשיו. ולחכות להבנה כמה למדתי בדרך החוצה מהזבל הזה שאני אוכלת עכשיו."
הוא משך את הכיסא הקרוב אליו והנחית את עצמו על המושב. "רק תשתי קצת מים בין מילה למילה, שהפרצוף שלך לא יראה כמו ים המלח המתייבש לו."
הקולות המקרטעים שיצאו ממנה הבהירו לו שהאמירה שלו גרמה לה לצחוק בין פרצי הדמעות והכעס שנגרו ממנה.

"נמאס לי, אתה שומע? נ מ א ס לי." הפה נפתח לצעקה אבל הקול יצא שקט ומובס.
"אני מרגישה שאני חותרת בסירה ומגיעה לשום מקום." היא לקחה את כוס המים שהגיש לה ושאבה את המים לתוכה.                                                               "נגמר לי המקום בלב להבין את כל העולם ואישתו, כשכל הזמן אני צריכה להוכיח את זכותי לקיום מינימלי בעולם הזה."

הרצון לצרוח עד שמיתרי הקול שלה יפקעו היה בלתי נשלט. היא נעצרה ליד החלון והטתה את גופה מעט החוצה.
"השתגעת? את תפלי." הוא כבר היה מאחוריה ידיו אוחזות במותניה.
"את מקיאה?" יד אחת הונחה על מצחה והשניה עטפה את בטנה ומתניה "בואי למקלחת." הוא הידק את אחיזתו ואז יצא ממנה הקול.
"דיייייייי, דיייייייייייייי." שאגה של גורה פצועה שמנסה, במעט נשימה שנשארה לה, לקרוא לאמא או אבא שיבואו להגן עליה.
עיניה היו מקובעות באופק בלתי נראה ופיה נשאר פתוח גם כשהקול פסק מלצאת.
הוא הניח את כפות ידיו החמות על גבה "בואי."
היא התיישרה לרגע, נושמת את כל האוויר שקרוב אליה פנימה דרך האף, מבטה לא מתנתק לרגע מהכלום שבמרחקים, ואז יצא ממנה עוד קול שהחל מבהונות רגליה ואסף עוד קולות כמו טורנדו ששואב אליו דברים בדרכו אל קצה גרונה.
הוא הרגיש את עצמת הקול דרך ידיו על גבה וחיזק את מגעו, מנסה להקל, להרגיע.
המגע המהודק שלו עזר לה לפתוח עוד יותר את גרונה ואת הקול הזה אפשר היה גם לראות ולא רק לשמוע.
הוא ניתז החוצה ממנה כאילו משהו מבפנים ניסה לעצור אותו והוא לא ויתר וסחף וניתץ כל מכשול או מחסום שהפריע לו בדרך החוצה "נ  מ א ס  ל י. " אפשר היה לראות רסיסים של אש יוצאים עם הקול.
הצעקה שהתרחבה והצטמקה ושוב התרחבה צרבה אותו מבפנים ועם זאת גם חיממה והרגיעה.
הוא הנמיך מבט וראה אנשים למטה, הם עצרו מכל מעש וחיפשו את הקול הזה שחדר להם לגוף. ניסו להקשיב וללכת בעקבותיו כאילו הוא נעם להם.
ידיו עיסו את גבה מהעצם האחרונה בחוט השדרה שלה כלפי מעלה, כמו עזרו לקול שלה להמשיך ולשחרר עצמו החוצה.

מיתרי הקול שלה פקעו, היא שמעה את רעש ההתפוצצות שלהם בתוכה. היא הרגישה כאילו צינור המים המרכזי שבתוכה נשבר לשניים והזרם שפרץ ממנו החל להרגיע את תחושת השריפה שבתוכה.
היא התיישרה, ידיה נשענות על אדן החלון ודוחפות אותה אחורה ולמעלה.
הוא צעד צעד אחד אחורה ידיו מוכנות לתפוס אותה כשתרצה.
סוף סוף עיניה, שלא נעצמו לרגע, ראו היכן היא עומדת, היא העיפה מבט למטה עוקבת אחרי ניצוצות הקול שלה שמשך אחריו את הולכי הרגל כאילו היה צליל מהפנט.
היא נסוגה אחורה בבהלה, כאילו התעוררה מחלום עמוק והי לא ממש מבינה היכן התעוררה. היא החלה להסתובב לכיוון החדר ואיבדה את שיווי משקלה היישר אל תוך ידיו המוכנות.
את הצעקה הבאה אף אחד לא שמע, היא נסחטה ממנה אל תוך חזהו. ידיו עטפו אותה והידקו אותה אליו.
"זהו שחררת הכל, הוצאת את הזבל, עכשיו יגיע האביב."

 

חג חירות שמח 

 

נעה גביש, לב פתוח

זה הלב שלי ויש בו מקום לכולם, מכל הסוגים, לאהבות מכל המינים והזנים השונים שלהן.
כאן ארשה לעצמי לדבר, לשיר ולספר אהבה איטית, כועסת, שונה, אישית, כללית וגם אהבה עצמית של אדם לגופו ונפשו.