תארו לכם ג’ירפה שמעשנת פייסל בספארי, נמלה שהחליטה לקחת גשר ולעבור ישר לחג העצבנות מאיסרו חג פסח. תדמיינו זוג יונים שאחד מהם מחליט להתעופף לו לציפור דרור ולבדוק אם יש שם משהו מעניין יותר.
אין ספק שלקחנו את ענין הרצון חופשי שמפריד בינינו לבין החיות כמה צעדים קדימה ובימנו אנחנו מותחים את ענין הרצון והחופשי הכי רחוק שאנחנו יכולים. אנחנו אוהבים לשחק באש, לבדוק ולפרוץ גבולות בכמעט כל דבר אפשרי ובעידן הצורך להמציא את עצמנו מחדש או למצוא את עצמנו האמיתי יש לנו יופי של תירוץ לכך.
במהלך חיינו יש כמה שלבים של בחינת ומתיחת גבולות. בגיל שנתיים – שלוש בערך, בעקבות התנהגות זו מתחילים לשמוע את המילה הנוראית הזו שתלווה את חיינו עוד כל כך הרבה – “לא” או בגרסתה הכביכול פחות נוראית “אל”.
בגיל ההתבגרות הכי כיף למרוד ולבדוק עד כמה ההורים שלנו אוהבים אותנו ומוכנים לסבול אותנו ואת השטויות שלנו. לרוב הם אוהבים גם כשהם מענישים או בעיקר אז כי הרי “חוסך שבטו שונא בנו” לא?!
משבר גיל הארבעים והחמישים זה השלב השלישי ואולי האחרון בשרשרת המרדנות האנושית. שם גם יש יותר זמן, כסף ויכולת לפרוק כל עול. פחות את מי לשאול רשות ובכל זאת, נמצאים במסגרת לימודית, מקצועית, שלא לומר זוגיות/משפחתית מחייבת.
כל הפרה וחוסר איזון במקומות האלה לא פחות גורלי מהסכנות של גיל שלוש או גיל ההתבגרות, רק שכאן אנחנו מצופים להיות יותר שקולים, חכמים ומביני עניין. אז זהו שלא.
בעבר לנסות משהו חדש כמו מתכון חדש היה מרגש או התמכרות לספורט חדש וצבע או תספורת חדשה היו ההיי לייט של חיינו. היום כמו בכל דבר אנחנו נוטים קצת להגזים, טוב הרבה להגזים. (לא כולם, יש כאלה שעדיין בשלב המתאבנים של החיים ונהנים מעמידה רגל מכל צד של הגבול בלי לעבור ממש).
מצד אחד אנחנו מקפידים על הנטול חלב, נטול גלוטן, נטול שומן, נטול אלרגנים למיניהם, נטול חלבון ונטול מתוק או ניקוטין, אבל בכל הקשור לסיכונים משני גורל, רבים מאתנו לא בוחלים בשום אמצעי.
מצד שני הכל נשמע יותר טוב באקסטרים – סקי, טיול, נופש ואפילו עולם הביטוח התארגן לכך בהתאם ויש שאפילו הכניסו אקסטרים לחיי הזוגיות שלהם וערבבו עולמות קצת יותר “אפלים” מעולם השליטה, חילופי זוגות, זוגיות מאפשרת וכן הלאה.
נשאלת השאלה למה?
התשובה כנראה מכילה כמה תשובות שרובם מתנקזות בסוף לאותה נקודה – עמידות.
מרוב פיתויים ואפשרויות אנחנו כבר מוצפים ועמוסים בגירויים והאדישות לאט חודרת לנו מתחת לעור.
למשל, אני זוכרת את הפיגוע הראשון וההידבקות למסכים. היום לצערי זה כבר פחות מלחיץ מפעם, כי פיתחנו עמידות כאומה וכבני אדם לסביבה שלנו. זה כואב, אבל יותר כשזה ממש אישי וקרוב. אל תיקחו את זה קשה – זה אנושי.
מכאן בא הצורך שלנו לעשות הכל “יותר”, יותר גדול, יותר יקר, יותר מהר ויותר כואב וכל זה כדי מה להשיג בסוף הדרך – את הצורך להרגיש ולהתרגש שזה היינו אך.
לא שכחתי מזה שיש את אלה שעלולים להיפגע מהסיכונים האלה: משפחות, חברים והמסתכנים עצמם –רוב הזמן המסתכנים כן מתחשבים ומשתדלים לא לפגוע עד כמה שניתן, גם במחיר חזרה לגבולות, אבל לא ניתן לסמוך על זה כי הצורך להתרגש מתחיל להיות צורך כמעט הישרדותי עבורנו בני האדם.
מה יהיה הסוף והאם יהיה סוף לצורך שלנו לסכן קצת או הכל מדי יום רק כדי להרגיש?
החדשות הטובות – אין לי שמץ של מושג, אני לא נביאה.
החדשות הרעות – כנראה שנמשיך בזה עד שיקרה עוד משהו משמעותי בעולם הזה, בו הכל משתנה במהירות מטורפת.
החדשות הפחות רעות – מצבנו עדיין כנראה עדיף מאשר בעלי החיים. הרצון החופשי עדיין בידנו, לפחות של רוב בני האדם החיים תחת שלטון דמוקרטי, חופשי, בטוח ומאפשר.
למי שמותר – מותר עד הסוף המתוק או המר ולמי שאסור – הסוף מר בכל מקרה.
חג חירות שמח למסתכנים ובהצלחה לכולנו.
