מתחת לאף

מתחת לאף

“זהו! אני לא מסוגלת יותר." אני זורקת את תיק התרמילאים הכבד על האבנים ומתיישבת בזהירות לידו. הרגל שלי שורפת מכמות הפעמים שעיקמתי אותה הבוקר. "אני לא מאמינה שגררת אותי למסע כומתה! הייתי יכולה לשכב עכשיו על חוף קסום עם ספר ביד ולנוח."

דנה ממשיכה לעמוד מעליי, ידיה שלובות על החזה והמבט שלה מזכיר רס"ר משמעת. "זאת כבר העצירה השלישית שלנו בשעה! בקצב הזה נגיע לאדישי רק אחרי שיחשיך."

"אחרי שיחשיך?! עכשיו עשר בבוקר! כמה שעות הליכה יש עד לשם?"

"יש עוד הליכה," היא מתחמקת.

"אני לא מאמינה שנתתי לך לתכנן את המסלול הזה!" אני חולצת את הנעל ומעסה את האזור הכאוב.  

"אויש, תרגעי. את תמיד כל כך דרמטית. אילו היית מתכננת את המסלול, היית מביאה לכאן עשרות מפות, מחשבת את ההליכה עד לרמת הצעדים, וכותבת לי רשימה שלמה של דברים שיכולים להשתבש בדרך. תשתחררי קצת. זה בסך הכל טיול הליכה מכפר לכפר. תסתכלי סביבך, אנחנו נמצאים בתוך אגדה."

הרים בתוליים נפרשים סביבינו. הצמחייה מכסה אותם בצבעי ירוק צהוב וכתום שעטופים בכחול שמימי בוהק. תמונה תלת מימדית שקשה להאמין שהיא אמיתית ולא עברה מתיחת פנים בתוכנת עריכה.

"הייתי יכולה ליהנות מהנוף אם לא הייתי צריכה להסתכל כל הזמן מתחת לרגליים ולחשוש ששוב אעקם את הקרסול."

"בסדר," קולה מיואש, "חמש דקות מנוחה, תהיני מהנוף ואז אנחנו ממשיכות." בלי להסיר את התיק הכבד מכתפיה היא קורסת לצידי. האבנים עפות לכל עבר, כמו זיקוקים אפורים כתומים שנוחתים בנקישה רמה. "מה זה?" היא מזנקת שוב על רגליה כאילו התיישבה על עקרב.

מבין האבנים, ממש במקום שבו ישבה, מציצה מחברת בכריכה קשה. הקצוות שלה מרופטים כאילו מישהו כרסם אותם וצבעה האדום דהה בכתמים לא אחידים.

דנה מתכופפת ומושיטה את ידה לכיוון המחברת.

"אל תגעי בזה! זה יכול להיות-" אני לא מספיקה לסיים את המשפט לפני שהיא מרימה את המחברת ומתחילה לדפדף בה.

"היי, תראי, זה בעברית!" דנה הופכת עוד עמודים מאובקים ומלוכלכים. איך אני יכולה להיות חברה של מישהי בעלת חוש הגיינה לקוי כל כך?

"בטח נפל לתרמילאי מסכן שגררו אותו לכאן בדיוק כמוני." אני מתלוננת כשדנה מתיישבת בחזרה לצדי עם המחברת בידיה.

"את חייבת לשמוע את זה," היא פותחת בעמוד הראשון ומתחילה להקריא, "אני מתגעגע אלייך. נזכר ברגעים שבהם היינו יחד, ומנסה לדמיין את הרגעים שהסתובבת בעולם בלעדיי." היא מצחקקת קלות, "מחברת של הומו מאוהב, זה צריך להיות מעניין." היא שוב צוחקת וחוזרת לקרוא, "לפעמים, אני מצטער שלא נסעתי איתך. שלא נצרתי כל שנייה שהייתי יכול ליהנות מהרוח החופשית שלך. מצטער שלא זכיתי להכיר אותך טוב יותר, להבין אותך. בפעמים אחרות, אני כועס על עצמי שלא הצטרפתי למסעות שלך כדי לשמור עלייך. תמיד היינו הפכים. אתה הציפור החופשייה שלא ניתן היה לכלוא בכלוב, ואני הכלב הנאמן. זה שתמיד עושה את מה שמצופה ממנו. אולי אם היית דומה לי, עדיין היית איתנו."

"וואו," אני מתרוממת לישיבה זקופה. "הוא כותב ממש יפה." אני מציצה לתוך המחברת. הכתב עגול, ברור ומסודר. הרווחים בין המילים זהים, והשורות ישרות ומדויקות. זה לא נראה כמו כתב גברי.

"כנראה." דנה סוגרת את המחברת וזורקת אותה בחזרה לאבנים.

"מה את עושה?" אני מוציאה במהירות מגבון מהתיק שלי, מנקה בעדינות את המחברת ופותחת אותה. כתב היד המסודר נפרש על עשרות עמודים. הם מופרדים בפרקים בעלי כותרת של תאריך ומיקום- אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו, ברזיל. נראה שמי שכתב את המחברת הזאת טייל בכל העולם במשך שלוש שנים. אני פותחת את העמוד האחרון ומתבוננת בכותרת. "עמק סוונטי, גרוזיה, 5/6/2018." זה רק לפני שלושה חודשים. הוא עדיין מחפש את המחברת? אין דבר שמכאיב יותר מלאבד את המילים שלך. כשהמחשב שלי התקלקל לפני שנה והסיפורים שכתבתי נמחקו בכיתי במשך ימים כאילו איבדתי חבר יקר.

"הגיע הזמן להמשיך. נחנו מספיק!" דנה קופצת לעמידה כמו סופר וומן, ומוחא כף כדי לזרזר אותי.

אני תוחבת את המחברת בתוך התיק. גם ככה הוא כבד כאילו מילאתי בו אבנים, עוד כמה גרמים לא ישנו דבר, אבל זה יהיה עולם ומלואו עבור מי שאיבד אותה.

כל הדרך מחשבותיי נודדות אל המילים שדנה הקריאה לי. הכותב איבד מישהו שהוא אוהב ועכשיו מחפש אותו בכל העולם? ואולי זה בכלל סיפור שמישהו כותב? דמיוני מפליג לעשרות תסריטים אפשריים ועיניי כבר מזמן לא מרוכזות באבנים שעליהם אני צועדת.

הרגל שלי מחליקה הצידה ומתעקמת בכאב חד. אני מאבדת שיווי משקל ועפה לאחור. ידי נשלחת קדימה, מנסה לאחוז במשהו, אבל סביבי יש רק אוויר. אני נופלת. מתרסקת על התיק שלי. שיט. זה כאב.

"את בסדר?" דנה משתופפת מעליי.

"לא. שוב עיקמתי את הרגל. פעם שלישית היום."

אני מנסה להתרומם אבל הכאב חזק כל כך שאני בקושי מצליחה לדרוך.

הפעם דנה לא מתווכחת איתי. לא כשאני צולעת בדמעות בחזרה לגסט האוס שהיינו בו במסטיה. לא כשאני עוצרת לנוח כל חמש דקות. ולא כשאני מתבכיינת ומאשימה אותה במצב שלי.

אני מפסיקה להתבכיין רק כשאני נשכבת במיטה הקשה בחדר, ודנה מניחה קרח על הקרסול הנפוח שלי.

"להביא לך משהו? את צמאה? רעבה? להשיג רופא?" דנה מקרקרת מעליי. רגשות האשמה חרוטים על פניה ומדביקים גם אותי. היא לא אשמה בזה. רק אני והקרסול הדפוק שלי.

"לא צריך." אני מושכת את היד שלה ששוב מנסה לסדר את הכרית שלי. "זאת לא הפעם הראשונה שאני נוקעת את הקרסול. כמה ימים וארגיש טוב יותר."

"בסדר." היא מתחילה לפסוע הלוך ושוב בתוך החדר. אם לא אספק לה תעסוקה אחת מאיתנו תשתגע, דנה אף פעם לא הייתה מסוגלת לשבת במקום אחד.

"למה שלא תארגני לנו ארוחת צהריים או משהו."

דנה נושכת את השפה שלה, מסתכלת עליי, על הדלת ושוב עליי. "בסדר," היא אומרת לבסוף, "להביא לך משהו לפני שאני הולכת."

"ספר יכול היה להיות רעיון טוב. אבל הכרחת אותי להשאיר אותו בבית כדי שהתיק לא יהיה כבד."

העיניים שלה שוב מוצפות באשמה. אני חברה גרועה. "המחברת שמצאנו יכולה להיות תחליף מעולה."

דנה מחטטת בתיק שלי עוד בטרם אני מסיימת את המשפט. היא מניחה לצידי את המחברת, בקבוק מים, ואופטלגין. "אשתדל לחזור מהר." היא שוב נושכת את השפה שלה ומסתכל עליי בדאגה.

"קחי את הזמן. אל תדאגי. אני לא גוססת." אני מצביעה לכיוון הדלת.

כשהיא סוף סוף יוצאת אני לוקחת נשימה עמוקה, ומרימה את המחברת הדהויה. זה יסיט את תשומת הלב שלי מהכאב.

 

09.08.2015, דרמסאלה, הודו.

חשבתי שברגע שאנחת במדינה הזאת אבין מה מצאת בה. אבל דלהי הייתה כמו הוריקן שסחרר אותי פנימה בתוך אבק, עוני, רעש וחום בלתי נסבל. ביום הראשון שקלתי לקנות כרטיס טיסה הביתה ולוותר על המסע הזה. נכנסתי לסוכנות התיירות הראשונה שמצאתי במיין בזאר ואז שמעתי את הקול שלך בראשי. "אחי, אתה חייב לבוא לכאן." אמרת לי בשיחת הטלפון הראשונה שלך מהודו. "הנופים כאן מטורפים, האנשים מדהימים, והג'ארס… מנקה את הראש לחלוטין."

נזפתי בך על שאתה נוגע בחרא הזה, לאחר מכן לא התקשרת אליי במשך חודש. השיחה הבאה הייתה שונה. סיפרת שגילית הודו אחרת. אמרת שגילית את עצמך.

גם אני רוצה לגלות אותך מחדש. אז הזמנתי אוטובוס לדרמסאלה, למקום ששינה אותך.

כל הדרך ניסיתי למצוא אותך כאן. בתוך ההרים הירוקים והבלתי נגמרים. בין הצעירים שישבו במושב האחורי וסיפרו על יעדי הטיול שלהם, ומבעד לשיחות הרוחניות. "החיים קצרים," הם אמרו, בדיוק כמוך, "צריך לנצל כל רגע, ליהנות מכל שנייה, להתענג על כל לגימה של מים ועל כל חתיכת לחם שאתה מכניס לפה."

ראיתי אותך דרכם. ילד אבוד, אחרי שירות צבאי מורכב, שרק מחפש אמת להיאחז בה. האם האמת שלך הייתה רק שקר? האם למדת כאן לנצל כל רגע בחיים, ושכחת ללמוד איך לשמור על החיים? האם זה משהו שאני הייתי אמור ללמד אותך?

 

דמעותיי מטשטשות את המילים. אני ממצמצת במהירות ומאפשרת להן לזלוג על לחיי בזמן שאני גומעת עוד מהמסע של הגבר הזה, הפיזי והנפשי. בכל דף אני מקווה שהוא ימצא את הבחור שהוא מחפש. אני יודעת שזה לא אפשרי. הרי המסע נמשך עד לכאן, עד לגיאורגיה, ועדיין המתח מכרסם בי בדיוק כמו בספר טוב.

 

"מה קרה? למה את בוכה?" קולה של דנה מנתק אותי. היא עומדת בדלת ובידיה שקיות עמוסות.

"זה הסיפור הזה…" אני מנגבת את הדמעות ומניחה את המחברת, "את לא מבינה כמה הוא מרגש. כמה הוא עמוק ויפה. את חייבת לקרוא את זה."

היא מביטה בי כמו על משוגעת. "את אומרת את זה על כל ספר שאת קוראת. מתי כבר תביני, ספרים לא עושים לי את זה. בחורים צרפתיים לעומת זאת…" החיוך שלה מתרחב והיא מתחילה לספר לי על זוג הצרפתים שפגשה והזמינו אותנו לארוחת ערב. הייתי צריכה לדעת שדנה לא תישאר לבד בטיול הזה. יש אנשים שאוספים מהטיולים שלהם מזכרות או גלויות, דנה אוספת לילות עם גברים ממדינות זרות.

"תלכי בלעדיי," אני קוטעת את רצף השכנועים שלה, "אני עדיין בטראומה מתאילנד."

"אויש," היא מנפנפת בידה כאילו זה יוריד מהחשיבות של מה שקרה שם, "את כזאת דרמטית."

"אני לא. נעלמת לחדר שלו אחרי חצי שעה, והייתי צריכה לסבול את החבר שלו, התאילנדי המסריח, במשך כל הערב!"

"הפעם זה לא ככה. אני מבטיחה לך. הצרפתיים האלה חתיכים בטירוף. את הולכת להודות לי על זה, ולשכוח מכל דייט לא מוצלח שהיה לך בשנתיים האחרונות. אפילו תשכחי מהשכן החמקמק, שאת חולמת עליו." היא צוחקת.

"אני לא חולמת עליו! בחיים לא אוכל להיות עם מישהו שעובד בחו"ל."

"גילית שהוא עובד בחו"ל. סוף סוף דיברת איתו?"

"לא, רק ניחשתי. לאן עוד הוא יכול להיעלם במשך חודשים?"

"את רואה שאת חושבת עליו!" היא מצביעה עליי כאילו תפסה אותי על חם, "לילה אחד עם הצרפתים ותשכחי מהחמקמק."

אני מסרבת בתוקף, אבל דנה משקה אותי בבקבוק יין שלם מהתוצרת המקומית בתואנה שזה יקל על הכאבים. זה לא מקל, אבל ההתנגדות שלי מתפוגגת לחלוטין.   

 

אני יושבת במסעדה, עם שני בחורים שיצאו ממגזין דוגמנים וכל מה שאני חושבת עליו זה על המחברת שממתינה לי ליד המיטה. עליה, ועל הגבר שיצא למסע.

למזלי, הרגל שלי מהווה תירוץ מושלם לחזור לחדר, ותירוץ מושלם עוד יותר לא להצטרף לטיול שלהם למחרת. אני מבלה את היום במיטה עם המחברת המרופטת. עם כל דף אני מעריצה את הכותב שלה יותר. הוא דומה לי, אוהב סדר וניקיון, אוהב שהחיים מתוכנתים שנים קדימה והכול ידוע מראש. אבל הוא הרבה יותר אמיץ ממני. בכל דף הוא מקלף מעצמו עוד אמונות שהיה בטוח בהן. עוד אמיתות שאף פעם לא חשב לערער בהן. גם האמונות שלי מתקלפות ביחד עם שלו.

בערב דנה חוזרת מהטיול היומי ומראה לי את התמונות שצילמה בטלפון. "אני כל כך מצטערת שלא היית שם. תראי את ההר הזה! הנוף משם מרהיב, ואפילו ירדו עלינו פתיתי שלג." היא דוחפת לכיווני את התמונה שבה רואים אותה מונפת בזרעותיו של אליוט.

"אל תדאגי לי, אני מרגישה שטיילתי היום בחצי עולם. קראתי על אוסטרליה, על פרו ועל קולומביה. את לא תאמיני באילו דברים הבחור הזה נתקל. והדרך שבה הוא כותב אותם, לפעמים אני מפסיקה לנשום מרוב מתח."

דנה מנידה את ראשה באכזבה, "את והסיפורים שלך. יש לך שני גברים מטריפים מול העיניים, ואת מעדיפה לקרוא שטויות שמישהו כתב."

"זה לא שטויות! ותאמיני לי שהבחור שכתב את זה הוא לא שטחי כמו הצרפתים שלך!"

"הבחור?" היא מרימה את גבותיה בפליאה, "הוא כבר הפך לבחור? הוא יכול להיות בן שמונים עד כמה שאת יודעת. אלוהים, את נשמעת מאוהבת."

היא חוטפת את המחברת מתוך ידיי ופותחת בעמוד האחרון. "אני הולך לאיבוד. בכל יעד אני חושב שאמצא אותך. שאבין אותך. אבל אני רק מאבד את עצמי עוד קצת. אם אתה כאן. אם הנשמה שלך באמת נמצאת סביבי כמו שתמיד האמנת, תן לי סימן, אח שלי."

"דיי!" אני צועקת וחוטפת ממנה את המחברת. "את הקראת לי את הסוף?! את יודעת שאני שונאת ספוילרים!"

"עכשיו כשאת יודעת את הסוף, את יכולה ליהנות מגברים אמיתיים, במקום לחלום על חנונים שכותבים שטויות כאלו. תקשיבי, מה שהם עשו לי אתמול בלילה… לאליוט יש לשון אלוהית, ולמרטין יש…"

"היית עם שניהם!" אני מזדעזעת.

"הם צרפתים," היא אומרת כאילו זה אמור להסביר את הכול, "הם מאוד פתוחים מינית." החיוך שלה רומז על דברים שאני ממש לא רוצה לדמיין.

היא  מזכירה לי את הבחור שכותב המחברת מחפש. גם היא ציפור חופשיה שתמיד חשתי צורך להגן עליה. כשהיינו בתיכון היא ברחה מהבית ונסעה בטרמפים למסיבות טבע. בצבא היא הסתובבה עם בחורים מסוכנים. פחדתי עליה אבל אף פעם לא הצלחתי לעצור בעדה. האם הייתי צריכה? האם אני עדיין צריכה? מה אם הייתי מאבדת אותה? בתיכון קראו לנו יין ויאנג. שני הפכים שאיזנו אחד את השני. הבחורה הבלונדינית הפרועה וחברתה השקטה בעלת השיער השחור. היא תמיד משכה אותי לקצה, ואני החזקתי אותה שלא תיפול. אולי זאת הסיבה שאני מזדהה עם הסיפור הזה? אולי זאת הסיבה שאני מתחברת לכותב האלמוני, כאילו היה הנפש התאומה שלי?

*

השגרה בארץ תופסת את מקומה, ורק המחברת שמונחת על שידת הלילה שלי מהווה תזכורת יומיומית לטיול בגיאורגיה. קראתי אותה כל כך הרבה פעמים שאני יודעת משפטים שלמים בעל פה, אבל בכל פעם שאני מגיעה לסוף אני הופכת את העמוד בתקווה למצוא המשך- עוד משפט, מילה, משהו שיתן לי רמז לסופו של הסיפור שלהם. אני שונאת ספרים עם סוף פתוח.

דנה נכנסת לחדר שלי ומתיישבת על המיטה. "פגשתי את השכן החמקמק שלך בחדר המדרגות. חודשים שלא ראינו אותו, מעניין לאן הוא נעלם הפעם. מה שבטוח שהוא חזר שזוף ושרירי, תקשיבי הוא נראה טוב-"

"אני בטוחה שהוא יעלם שוב לפני שיצא לי לפגוש אותו." השכן אמנם חמוד, אבל בעל המחברת המסתורי מסקרן אותי יותר.

"זה בגלל מחברת הזאת?" דנה מרימה אותה מהשידה. תמיד הייתה לה יכולת לקלוט לאן המחשבות שלי בורחות. "מאז שחזרנו לארץ כל מה שאת עושה זה לקרוא בה או לחפש את מי שכתב אותה. הגיע הזמן לוותר על הפנטזיה הזאת."

"אני לא מסוגלת לוותר, אני צריכה להחזיר אותה לבעליה."

"אני מכירה אותך. המצאת פנטזיה שלמה שהבחור הזה הוא נסיך חלומותייך, ויתאהב בך ברגע שתחזירי לו את המחברת. הוא הומו להזכירך!"

"אנחנו לא יודעים את זה. יכול להיות שהוא הלך למסע בעקבות חבר ילדות שלו."

"אויש, שחר," היא אומרת באכזבה, "זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים. אני לא רוצה שתתאכזבי."

"אני לא אתאכזב. אני רק רוצה לעשות מעשה טוב. להחזיר אבדה."

"אולי הוא בכלל זרק אותה בכוונה. את מצאת את המחברת, עכשיו היא שלך. תקראי בכיף, וכשימאס לך פשוט תזרקי אותה."

"מה פתאום!" אני מתעצבנת, "מישהו שפך לשם את הלב שלו!"

דנה נאנחת, "בסדר, בואי נארגן את העובדות. מה אנחנו יודעים עליו?"

"כלום. אין לנו את השם שלו, וגם לא את השם של החבר. הוא כל הזמן קורא לו 'אח שלי'."

"קראת את המחברת מיליון פעם, ולא הבנת את המסר הכי שחשוב. איך הלך המשפט הזה על מה שיש?"

אני פותחת בעמוד השישי ומקריאה, מנסה להבין איך זה קשור לחיפוש שלנו.

תמיד אמרת לי, "תעריך את מה שיש לך."  

היה לי הכול- תואר, מקצוע, עבודה בהיי-טק, מכונית מנהלים ודירה טובה במרכז תל אביב, אבל הרגשתי שאין לי מספיק. לך אף פעם לא היה דבר, עבדת בעבודות מזדמנות רק כדי לחסוך ליעד הבא, אבל הרגשת שיש לך את כל מה שאתה צריך. היית המאושר בינינו.

"כן, זה…" דנה עוצרת אותי, "אז תתרכזי במה שיש לנו. אנחנו יודעים שהוא היה בעמק סוונטי בגיאורגיה, ואנחנו יודעים באילו תאריכים הוא טייל שם."

"חשבתי על זה. פרסמתי פוסט בפייסבוק בכל הקבוצות של גיאורגיה."

"מה לגבי שאר היעדים שהוא היה בהם?"

"את גאונה!" אני צורחת ושולפת את הטלפון שלי. אני מצטרפת לכל קבוצות הטיולים שקשורות ליעדים שהכותב ביקר בהם, ומעלה בכל אחד מהם פוסט עם תמונה של המחברת והתאריכים שבהם הכותב שהה במדינה, אפילו אותם אני כבר זוכרת בעל פה.

"זהו, ייבשת אתי," דנה מושכת ממני את הנייד, "עכשיו אפשר לדבר עליי?"

במשך שעה אני מקשיבה לכל הדייטים שהיא הייתה בהם השבוע.

זמזום הטלפון מציל אותי.  

"מה זה?" דנה חוטפת את הטלפון שלי. "הודעה במסנג'ר של פייסבוק. מממ… מעניין."

"זה בטח סתם מטרידן," אני מושכת ממנה את הנייד ופותחת את ההודעה, " קוראים לו קולומבוס ואין לו תמונה. בטוח מטרידן." אני מניחה את הטלפון בחזרה על השולחן.

"גם לך אין תמונה." דנה שוב חוטפת את הנייד ומתחילה להקליד במרץ. היא מתכתבת עם פרופיל בדוי? היא משוגעת?

"מה את עושה?!"

"אני מבררת אם זו המחברת שלו. הוא היה בפרו, נכון?"

לפני שאני מספיקה לענות לה, היא מסובבת את הנייד לכיווני. התשובה של האלמוני מדויקת. גם התאריך של פרו, גם הסיפור וגם הכתיבה. הוא משתמש בדיוק באותן מילים.

אני מלטפת את המחברת באיטיות. הגיע הזמן להיפרד ממנה. "תבקשי את הכתובת שלו. אני אשלח לו את המח-"

"נראה לך!" דנה קוטעת אותי. את מדברת על הבחור הזה מעל חודש," היא מקלידה בעודה ממשיכה לדבר, "את הולכת לפגוש אותו, כדי לשים סוף לכל הפנטזיות שלך. קבעתי לכם פגישה היום."

היא באמת קבעה איתו בלי לשאול אותי?

אני לוקחת מידה את הנייד. כן. זה בדיוק מה שהיא עשתה.

"את באה איתי, נכון?"

"לא. סורי מותק, יש לי דייט ועכשיו גם לך יש אחד. צלמי לי אותו כדי שאוכל לצחוק עלייך אחר כך."

 

בשעה שש בערב אני יושבת בקפה גרג בנמל תל אביב. הרוח הקרה פורעת את שערי אבל אני מעדיפה לשבת כאן, במקום שבו אוכל לתצפת על מי שנכנס למסעדה. אני בוחנת כל בחור שחולף לידי, מנסה לנחש אם זהו הכותב האלמוני. ולפתע אני רואה אותו.

השכן החמקמק הולך ישירות לכיוון הקפה. דנה צדקה. הוא באמת נראה טוב יותר בכל פעם שאני רואה אותו. הוא נעצר ברגע שמבחין בי. מחייך, מניד קלות בראשו ונכנס פנימה. הוא תמיד מסתכל עליי מוזר. כאילו הוא רוצה לומר לי משהו חשוב, אך מוותר ברגע האחרון.

כעבור עשרים דקות השכן יוצא מהמסעדה וניגש לשולחן שלי. "את מחכה למישהו?"

"האמת שכן, אבל נראה שהוא מבריז לי," אני לא מסתירה את האכזבה.

"אם זה מנחם אותך," השכן מחייך. "לא רק הבריזו לי, אלא גם עשו עליי מתיחה. אני נדב, אני מתחתייך. זאת אומרת, גרתי מתחתייך… שתי קומות..." הוא מסתבך במילים.  

"כן,אני יודעת." המבוכה שלו מצחיקה אותי, "אני שחר."

נדב מתיישב מולי ומוציא את הנייד שלו. הוא מציץ לתוכו ונושף באכזבה. כשהוא מעלה את עיניו הכחולות בחזרה אליי הוא מחייך. יש לו חיוך יפה. כנה. "צריך להעריך את מה שיש," הוא אומר, "לפחות סוף סוף אזכה לבלות איתך. זאת אומרת… אם את מסכימה להחליף את המבריזן שלך בי."

"נראה שאין לי ברירה, כבר התיישבת."

נדב קורא למלצרית ואנחנו מזמינים במהירות. נדמה שהספקנו לשנן את התפריט בדקות ההמתנה הארוכות של שנינו.

"את יודעת, אני ממש שמח שהבריזו לנו," הוא אומר כעבור שעתיים, "מזה שנה אני שוקל להזמין אותך לדייט, אם לא הייתי פוגש אותך עכשיו, זה כבר לא היה יוצא לפועל."

"למה?"

"מכרתי את הדירה. גם ככה מרבית הזמן אני לא נמצא בה."

"אז גם אני שמחה שהבריזו לנו." אני מחייכת ומוציאה את מכשיר הטלפון שלי מהתיק. כמו שחשבתי, דנה שלחה לי עשרות הודעות בדרישה לתמונות של בעל המחברת האלמוני. אני מתעלמת ממנה, ונכנסת למסנג'ר. הודעה של קולומבוס ממתינה לי. החצוף בטח ביטל ברגע האחרון.

אני כאן, איפה את?

"שיט," אני ממלמלת, "נראה לי שלא הבריזו לי אחרי הכל, הוא פשוט לא מצא אותי."

"איך אפשר היה לפספס אותך?"

"הוא לא ידע איך אני נראית."

"בליינד דייט?" נדב מרים גבה בשעשוע.

"לא בדיוק." אני עונה, ובאותו הזמן מקלידה הודעה לאלמוני.

מצטערת, כנראה פספסת אותי. תרשום את הכתובת שלך ואשלח לך את המחברת.

אחרי השיחה עם נדב הפנטזייה לגבי האלמוני התפוגגה, והתחלפה בפנטזיה חדשה על הבחור שיושב מולי.

הטלפון של נדב מזמזם על השולחן. "נראה שגם לי לא הבריזו," הוא ממלמל, "אבל האמת. זה כבר לא משנה." הוא מקליד משהו ומניח את הנייד על השולחן.

כעבור מספר שניות כתובת מופיעה על מסך הנייד שלי.

"מה… את מי היית אמור לפגוש כאן?"

"מישהי שהייתה אמורה להחזיר לי משהו שאיבדתי."

"אנשים מחפשים שנים אחרי האושר," אני ממלמלת לעצמי, "הם לא מבינים שהרבה פעמים הוא נמצא ממש מתחת לאף."

"זה בדיוק מה שאח שלי היה אומר. הוא כבר לא בחיים." מבטו העצוב של ברק מתרוצץ על פניי.

"אני יודעת." אני מוציאה את המחברת ומניחה על השולחן בינינו.



סבטלנה מאן

לעיתים הלב מתמלא וגודש,
אני כותבת כדי לרוקן
כדי שאוכל להכניס קצת אוויר לריאות.
כדי שאוכל לתקן.
ואם תבחרו להיכנס ולקרוא
את מבוכי נפשי.
אולי גם אתם תתקנו אותו.
את הלב שלכם, את הלב שלי.


כתבתי שירים מאז שלמדתי עברית. (בכיתה ב') אולי גם קודם. בשנתיים האחרונות התחלתי לכתוב סיפורים אירוטיים שפורסמו באתר שלי, בפייסבוק ובוואטפד. "לחיות מחדש", "WHIPLASH", "זר בלב", "המבט", כולם פרי עטי. 

הכתיבה הפכה להתמכרות שלי, וטיפול שלי בו זמנית. אני כותבת תחת שם העט Svetlana Soulight. בשם הזה תוכלו למצוא אותי גם בפייסבוק, שם אני מעדכנת על כל פרק חדש שמפורסם. אשמח לצרף אתכם לחבריי.