גזענית

גזענית

זה הולך להיות פוסט ארוך. אני רוצה שלא יהיו שום אי הבנות.

בואו נתחיל ככה. אני עיוורת צבעים.

אני יודעת להבדיל יפה בין פוקסיה למג'נטה, כן?

אבל בעניין הזה של צבע עור, איכשהו מעולם לא ראיתי את זה. זה כנראה מהבית. שני ההורים שלי שחורי שיער. תמיד חשבו שאבא שלי "פרענק" בגלל עורו השחום, אבל אני מדברת על קשישים, שעוד התבטאו כך.

אנחנו, הילדים של שנות השבעים והשמונים, פשוט לא ראינו צבע. לא עניין אותנו בכלל. שתי מלכות הכיתה, בהירות השיער החלק וסולדות האף, היו פרץ וביטון, עכשיו כשאני חושבת על זה, אבל למי היה אכפת? הן היו פשוט שרון ורונית. כולנו שמחנו להיות מוזמנים לבית של מיכל, שידענו שהיא תימניה כי אמא שלה הכינה את המלאווח האותנטי, שהיה הכי טעים, אבל גם לבית של עמית, שאמא שלו, שהיתה אשכנזיה מסוג כלשהו, הכינה את הצ'יפס הכי טעים. אבא שלי כיכב ב"פסטה אדומה". זה לא היה עניין של עדות. זה היה עניין של פחמימות. כולנו אכלנו את אותו פלאפל שכונתי והתחבאנו באותם חולות.

לסבא וסבתא שלי לא היה כסף. הם גרו בדירת שניים וחצי בבניין רכבת מכוער בבת ים, על הכביש הראשי. הם לא בילו ולא קנו לעצמם כלום. אתם יודעים למה כן היה להם כסף? לשלוח כל אחד מהנכדים ללימודים גבוהים. אתם יודעים מה היה הדבר היחיד שסבא שלי אסף? ספרים. אמרו לנו הרבה לא על בגדים ואקסטרות. את הכסף ליציאה הרווחנו לבד מגיל עשר. יודעים על מה לא אמרו לנו לא? על ספרים. על חוגי העשרה. אז אולי הייתי פריווילגית. הפריווילגיה שלי היתה הורים ששמו את הזרקור על הדבר הנכון. וסביבי היו עוד המון ילדים כאלה, מכל העדות!

זה נמשך גם בתיכון. ביה"ס להנדסאים אסף את העידית, הטובים ביותר, מכל אזור המרכז. נדרשו בחינות כדי להיכנס. היו שם עשירים ועניים ובאמצע. היו שם אשכנזים וספרדים ומעורבים, ואף אחד לא ידע מי הוא מי, ולאף אחד לא היה אכפת. סתם היינו חברים, והמורים התעללו בכולנו, ואנחנו התעללנו בהם.

וגם כשרבנו ממש, בכל אותן שנים, גם כשחשבנו על כל כינויי הגנאי שהיו באמתחתנו, והיו, אף אחד לא העלה על דעתו שמוצאו העדתי של מישהו הוא כינוי גנאי. זה פשוט לא עניין אף אחד מאיתנו.

ככה גדלתי. ככה גידלתי את בנותיי.

כשגרנו בארה"ב לקחתי את אור לחנות צעצועים לבחור בובה. מכל הבלונדיניות והג'ינג'יות והברונטיות אור בחרה את הבובה שחורת העור, עם השיער השחור המקורזל, ואני שילמתי בחיוך. בעיניה היא היתה הכי יפה. גם היא עיוורת צבעים. אני חושבת שהמשפט השלם הראשון שלה בעברית היה: "אני מרוקאית גאה". אני לימדתי אותה להגיד את זה.

אני גם עולה במסיבות חינה לרקוד ריקודי בטן לבושה בגלביה רקומה. בחינה אחת כזו נתנו לי תואר "מרוקאית של כבוד", ואם תשאלו את יפית, שאת הדגים החריפים שלה אכלתי בלי למצמץ ובלי חלה, כשהילדים שלה, דומעים, מסתכלים עליי בתימהון, תבינו שגם הרווחתי את התואר. אגב, תתקרבו בזהירות לדגים החריפים שאני מכינה. הגבוה מכור, אבל זה לא לחלשי אופי.

הבהרתי את עמדתי?

אני לא רואה צבע, ועדות לא מעניינות אותי, אלא אם כן זה בדיחות על פולניות.

ועכשיו אני יכולה להגיד את הדבר הבא, ותאנפרנדו חופשי, באמת:

מזרחיים, חלאס מרמרת!!!

מרמרת זה דבר דוחה. זה גוון שלא מתאים לאף אחד. אלה משקפיים שמעוותים את כל המציאות.

בואו נדבר שניה על "קיפוח התרבות המזרחית".

אני לא מדברת על משוררים ומחזאים. אני לא מבינה בזה מספיק ואולי אני מקופחת בעניין הזה. אני מדברת על התרבות הפופולרית.

אני רוצה לדעת מתי קופחה פה התרבות המזרחית לעומת התרבות האשכנזית. מתי אי פעם שמעתם פה ברדיו שיר ביידיש? (יש. נשבעת.) איפה ראיתם אי פעם ייצוג לתרבות הפולנית הענפה? יש מוזיאון שלם בוורשה. לא תאמינו אילו יוצרים, משוררים וסופרים היו שם. רובם נרצחו בשואה, כמובן. אבל איפה היצירות שלהם??

אבל ברור שניתנה פה העדפה לאשכנזים.

גיבורת הילדות שלנו בזמר היתה גלי עטרי, ששלחנו לאירוויזיון, וכל הילדות החליפו באותה תקופה את השם ל"גלי" (כמה סבלתי מזה!).... אה, שניה, היא תימניה.

אז יזהר כהן, שכולנו התעלפנו עליו... גם תימני? שיט.

אבי טולדנו, החתיך! אה, גם לא?

אהההה... היפה בנשים – עפרה חזה. שיט, גם לא!

רגע! ירדנה ארזי... מישהו יודע מאיזה מוצא היא? כי אני לא.

ומעריצות ירדנה מול מעריצות עפרה, שהיו שני המחנות הכי יריבים בעולם, לא התחלקו לפי עדות, רק לפי הלב.

ומה הם שרו? ניגוני חדר? מוזיקה גרמנית עסלי? לא. הם שרו מוזיקה ישראלית, מקורית, שנבטה פה, וכולנו התחברנו אליה, ללא הבדל מוצא!

זה נכון שהמדינה בימיה הראשונים נשלטה ברובה על ידי אשכנזים. זה נכון שהם, שרצו לשכוח, התנתקו לגמרי מהשורשים שלהם, מהתרבות שלהם, כדי לבנות פה משהו חדש לגמרי, ואולי המדיניות הזו המשיכה גם לתרבות המזרחית, ברגע שהמזרחיים הצטרפו. אבל הם לא מחקו את התרבות הזו כי היא נחותה. הם מחקו אותה כי הם מחקו כל מה שלא היה "ישראלי". כי כל מה שלא היה ישראלי נחשב גלותי, ואת הגלות הם רצו לשכוח בכל מחיר. נכון או לא נכון, טוב או לא טוב, זו היתה המדיניות, ואולי היא היתה מעאפנה לגמרי, אבל מקפחת היא לא היתה.

אישית, אני לא מתה על פורטיס וסחרוף, אבל מטורפת על עידן רייכל. יש שירים של חווה אלברשטיין שעושים לי את זה, אבל כשמתנגן משהו של זוהר ארגוב כולם פה מגבירים ווליום למקסימום, שרים במלוא גרון ורוקדים.

ביום העצמאות התנגן ברדיו שיר של ישי ריבו. המילים היו יפהפיות, מלאות תוכן. העברית היתה עשירה, הלחן נהדר, והקול שלו פשוט דבש. ואז איל אמרה: "חכו לסלסול..." וחיכינו, והוא בא וקישט הכל כמו שוליים של זהב.

כי זה מה שחשוב, לא? לפחות לי. שיהיה לחן טוב, תזמור מושקע (מי ששמע פעם את החצוצרות אצל זהר ארגוב.... אחחח!), עברית טובה ועשירה, מסר יפה. מה זה משנה באיזה סולם ואם זה מסולסל או ישר? לשירי מימון יש קול מהפנט, והיא לא מסלסלת, ולשרית חדד יש קול מרטיט, והיא כן. אה, דוגמה לא טובה. שתיהן מזרחיות. אני בבעיה פה.

אבל בואו, הרבה ממה שקורה ב"זמר המזרחי", זה פשוט זבל. ארבעה תווים ומילים של ילד בכיתה ג'. זהר היה לוקח שוב מנת יתר אם היה שומע, בחיי. והיו שנים שהכל היה ככה, איפשהו אחרי זהר. עם השנים האיכות חזרה, או לפחות ככה אני מרגישה, ופתאום יש ריבו כזה, ועידן עמדי (אני כבר לא יודעת מה נחשב. הבחור פשוט טוב), ולמשה פרץ יש "זיקוקים", שזה שיר שעושה לי לבכות. אבל יש גם המון זבל. כמו בכל דבר.

השירים של נטע ברזילי, בדיוק כמו ה"טודו בום" למיניהם, הם תועבה בעיניי. בלתי אפשרי להאזין להם.

זה כמו שאנחנו, הסופרים העצמאיים, בוכים שלא מכבדים את הספרות העצמאית, שבינינו, היא העתיד, אבל אני מספיק ישרה להגיד שיש כל כך הרבה זבל שיוצא שזה באמת מייאש לחפור בתוך כל זה כדי למצוא את הסופרים הטובים, שבאמת יש בהם ניצוץ של משהו, ושמשקיעים בספר שלהם.

אבל כמו שאני אומרת שלהגיד על משהו שהוא "ספרות עצמאית" זה אידיוטי, ככה להגיד על משהו שהוא "זמר מזרחי" זה אידיוטי. שיר נשפט, אצלי לפחות, כמו ספר, לפי התכונות שלו ושל המבצע שלו, לא לפי איזה שיוך לז'אנר. אמרתי לכם, אני עיוורת צבעים, ומסתבר שגם חירשת.

אז תסבירו לי בבקשה, על מה אתם מתמרמרים עוד???

גלגל"צ נכנעו כבר ל"רוב" והפכו לגל המזרחי. בלתי אפשרי להקשיב לזה יותר.

אין חתונה שהדי ג'יי, אשכנזי ככל שיהיה, לא ישים איזה מזרחית "להרים".

ועדיין יש לכם איזו תחושה שדרושה אפליה מתקנת.

אני מעולם לא הכרתי את תרבות המוצא שלי. מתעלמים ממנה בארץ לחלוטין, אבל אתם המקופחים. היום היחיד בשנה שבו זוכרים את פולין הוא יום השואה, והדור ההוא כמעט אזל.

אבל זה כאילו אתם מסתובבים בעולם ומחפשים מי אמר משהו לא יפה על "תרבות המזרח המפוארת". אז בואו, יש לי תחושה שהתרבויות המפוארות משני הצדדים היו מתות מבפנים לנוכח הבהמיות שפשתה פה.

למה אני לא יכולה להגיד על מירי רגב שהיא מטומטמת בלי שיאשימו אותי בגזענות?? למה, אם היו קוראים לה מירי זילברשטיין לא הייתי אומרת שהיא מטומטמת??

למי שהחמיץ את האקזמפלר, האייקון התרבותי והנכס (שלא לומר נאחס) האינטלקטואלי אני נקרעתי מצחוק על זה שהיא לא הבינה את המטאפורה של "להזיז את הגבינה" ופשוט זרמה איתה לכל מיני כיוונים לא קשורים בכלל, לא למטאפורה ולא לעצמם.

מה שהיא אמרה היה כדלקמן: "כשאתה עושה שינוי, ואתה מזיז את הגבינה, כשאנשים התרגלו לאכול גבינה 40 אחוז שומן, ואתה אומר - אחרים יהנו ממנה גם - זה פוגע."

ולמה אם אני אומרת שהטקס היה בינוני מינוס ושההגשה גבלה במביכה מיד מסיקים שהפריע לי שמארי נחמיאס מזרחית, או ששם משפחתו של המגיש הוא אלוש?

אמרתי, ואגיד פה שוב. הלוואי ששיבל כרמי מנסור יגיש את כל הטקסים מעתה ועד עולם. דבר יפה כזה מזמן לא ראיתי. או שהגזמתי כבר עם חוסר הגזענות שלי...

ומארי נחמיאס היתה פשוט מרגשת ברמות, והיתה מרגשת גם אם היו קוראים לה נחמה בקרמן. מה זה משנה השם? המוצא? משנה מה יש לאישה הזו בלב.

וכדי להקדים תרופה למכה, גם לא משנה לי אם אישה בוחרת ללכת בנעלי התעמלות או לכסות את ראשה. משנה לי מה יוצא לה מהפה ברגע שהיא פותחת אותו. נשים חכמות באות בכל הצבעים ובכל צורות הלבוש.

אז למה אנשים אינטליגנטיים לגמרי מוכנים לסבול את הבהמיות של מירי רגב, מוזיקה עניה ומשעממת, העיקר שזה יוכתר כ"מזרחי"? אולי זה משהו שמועבר מדור לדור, ואולי זה משהו שהפוליטיקאים שמחים להשקות, לטפח ולגדל, כי זה מועיל להם בטירוף. עובדה.

בעידן שבו אסופת דפים בשפה עילגת עם עלילה שבלונית נחשבת לספר, ויותר מזה, לרב מכר. בעידן שבו כל טודו בום נחשב לשיר, ותזיזי את התחת, כי לא משנה, העיקר שזה מרים, אני לא יודעת למה אני מתפלאת שגם הפוליטיקאים שלנו, נציגי העם, היה עדיף שיפתחו באסטה בשוק (ובינינו, הייתי נותנת לבעלי הבאסטות לנהל קצת. לפחות הם אותנטיים לגמרי).

עייפתי.

 

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.