עוד לא תמו כל פלאייך

עוד לא תמו כל פלאייך

עוד לא תמו כל פלאייך

מילים: יורם טהרלב

לחן: רמי קלינשטיין

 

ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה

מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה

קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה

פתחי לי שערייך אבוא בם אודה יה.

 

בצל עצי החורש, הרחק מאור חמה

יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה

אל מעיינות הזוהר, אל בארות התום

מולדת ללא תואר וצועני יתום.

 

עוד לא תמו כל פלאייך

עוד הזמר לו שט

עוד לבי מכה עם ליל

ולוחש לו בלאט:

את לי את האחת

את לי את, אם ובת

את לי את המעט

המעט שנותר.

 

נביאה בבגדינו את ריח הכפרים

בפעמון ליבנו יכו העדרים,

ישנה דממה רוגעת

וקרן אור יפה,

ולאורה נפסעה ברגל יחפה.

 

עוד לא תמו כל פלאייך...

 

***

זה היה שיר הערש של אור. בכל פעם שהרדמתי אותה בזרועותיי, וזה קרה מספר פעמים ביום, הייתי שרה לה בשקט את השיר הזה, לפעמים יותר מפעם אחת. לא האמנתי אז בקלטות שירי ילדים. שרתי לה מה שאני הכרתי, גם "שיר ליקינטון" של לאה גולדברג, וגם שירים שקטים באנגלית, אבל לפני השינה, תמיד את זה.

*בתמונה דווקא תום

אני פטריוטית.

אני פטריוטית במובן הזה שאני מאוהבת בארץ הזו. גדלתי על סיפורי מורשת קרב, ואני רואה את אותה אש בעיניים של בחורים צעירים היום. אני חולה על הדגל. אני שרה התקווה בגרון חנוק אבל בקול רם וצלול. אני מתה על מזג האוויר, על הנופים, על האנשים (טוב, לא כולם), אני מכורה לשפה.

כשהציעו לגבוה להישאר לעבוד בארה"ב, והרבה כסף, אני אמרתי: "אוהל על שפת הים, אבל בבית!"

לא פלא שאור נלחמה להתגייס במשך שנה וחצי, ובסוף, למרות שיכלה לבחור אינספור תפקידים נוחים, בחרה לשרת בבסיס סגור. לא פלא שאיל חתמה כבר עכשיו המון קבע, עוד לפני שהתגייסה, והיא מדברת על קצונה. לא פלא שתום מתנדבת איפה שרק אפשר. הן ינקו את זה, או יותר נכון, שתו את זה מבקבוק, מיום שנולדו.

אין אף אחד מהדור שלנו, אצלי או אצל הגבוה, שלא היה קצין. הילדים של כולנו בינתיים הולכים בעקבותינו, ומביאים לנו הרבה גאווה.

אנחנו פטריוטים.

במשפחה שלנו מעורבבים באושר מוחלט אשכנזים ומזרחיים, חילוניים ודתיים, שמאל, ימין ומרכז. לא סתם מסתדרים, אושר. נגה הדתיה ואיל החילונית הולכות יחד לאותו מסלול מובחר בצבא. עילי הבייניש התגייס לגבעתי, כמוני, דודה שלו. כולנו ישבנו יחד ליד שולחן הסדר ושרנו שירים בכל מיני גרסאות, כדי שכולם ירגישו בבית, וכולם אמרו דברי תורה. אז התארך, אז מה? היה אדיר!

אז מעצבן אותי!!!!

מעצבן אותי שהימין ניכס לעצמו את הפטריוטיות, כשמה שיש למעלה הם בעיקר עסקנים ובריונים שרוצים "לעשות לביתם".

מעצבן אותי שעסקנים דתיים ניכסו לעצמם את הדת היהודית. אצלנו אני אומרת דברי תורה, לא רק הדתיים. כבוד ואהבה למורשת שלנו, לספר הספרים, ידע ורצון לדעת, לא חייבים ללכת יד ביד עם כיסוי ראש או חצאית.

מעצבן אותי שהשוליים של השמאל זנחו מזמן כל הבעת אהבה לארץ הזו כאילו אם מישהו יתפוס אותם דואגים לחיילי צה"ל הם יהיו איכשהו אנשים פחות טובים.

מעצבן אותי שאנשים הולכים לבחירות ובוחרים "דווקא", ואז שמחים לאיד. מעצבן אותי שאנשים משקרים במדגם. בואו, מעצבן אותי שאנשים משקרים באופן כללי. אה, וגם שנוהגים לאט בנתיב השמאלי, אבל זה לא קשור.

מעצבן אותי!

כי יש כאן אנשים שיזרקו את עצמם על רימון בשביל מישהו שהם לא מכירים. יש כאן אנשים שמתנדבים ועוזרים, שתורמים. אין מצב פה שתיפול ברחוב ואנשים לא יקפצו לעזור לך. כשביקשתי לעזור לי עם הגיוס של אור כל העולם נרתם. אין רעות כזו בשום מקום בעולם. בקשו חיבוק בפייסבוק.... מאות אנשים יגיבו לכם.

אז מעצבן אותי שאני לא יכולה להעביר ביקורת, כי מיד אני מקוטלגת "אשכנזיה גזענית" או "חילונית שונאת דתיים" או "שמאלנית".

אני לא, לא ולא.

אני פטריוטית.

אני מורעלת צבא, דגל, המנון, היסטוריה וכל הג'אז הזה.

אני מאוהבת בארץ הזו, ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממני!

טוב, סיימתי להתעצבן.

שתהיה לכם שבת טובה ומחבקת של עצמאות, ויאללה, חזל"ש!

 

*קרדיט תמונה: שלהבת ברון

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.