רגע כמה שניות יש לי? ארבעים וחמש או שישים, אני מחשבת לעצמי ומתחילה ספירה לאחור בריצה של כמה מטרים מהחדר שינה לחדר ממ”ד. בפועל עשר שניות זה כל מה שהייתי זקוקה להן כדי לאסוף את עצמי מהמיטה ועד לממ”ד, לנעול את החלון והדלת ולחכות.
השניות אחרי הכניסה לממ”ד קשות לא פחות מהריצה עצמה לשם, ההמתנה לשמוע את הבום שאחרי והניסיון להבדיל בין בום של נפילה לבום של יירוט כיפת ברזל, מורטת עצבים.
ואז מגיע הבום, ההמתנה מסתיימת, הלחץ מתחיל לרדת והרגיעה הזמנית מאד נכנסת חזרה להילוך.
לא צריך לחיות במקום מגורים שסופג מאות שיגורים ביום כמו בעוטף עזה, יש אנשים שמספיק להם לחוות את זה בסך הכל ארבע או חמש פעמים בכל פעם שיש הדרדרות במצב כדי להיכנס למצב פוסט טראומתי או “רק” למצב חרדתי.
מצב שבו כל אופנוע מאיץ בכביש הראשי, התחלה מסוימת של שיר או התחלה של בכי של ילד ואפילו ציוצים מוזרים של הציפורים על העץ מאיצים את הדופק ומכניסים אותך לכוננות בריחה/כניסה לממ”ד.
הצורך להתקלח מהר יותר, לברך על כך שהבישול של ארוחת הצהריים הגיע לסיומו ללא הפרעה של אזעקה ושהנסיעה לעבודה הלוך וחזור מחוץ לטווח הסתיימה בשלום.
על כל אלה לא מדווחים בחדשות, את כל אלה לא מכניסים לסטטיסטיקה של ימי לחימה ואת האנשים האלה לא תמיד מכניסים לקטגוריה של נפגעי הטרור.
המזל הגדול הוא שהמוח האנוש הוא בעל יכולת מוגבלת מדי בכדי להכיל ולזכור הכל. בדיוק כמו שנשים לא מצליחות לשחזר כאב לידה ולכן חוזרות ללדת שוב ושוב.
אנחנו חוזרים לשגרה גם אחרי שעות בודדות של תופת וכנראה זוהי גדולתה של האומה הכי חזקה בעולם ובכלל של בני האדם.
להצליח לקום מנפילה, בין אם אישית או לאומית היא יכולת שעושה את ההבדל בין חיים למוות.