שנות השמונים אשמות

5cdefaa6c6be6.jpg

אתם שואלים את עצמכם בצדק מה עכשיו המשוגעת הזו רוצה גם משנות השמונים? אז ככה….

בשנות השמונים הייתי בגיל הטיפש עשרה, היפה אך התמים, אלא שלא רק אני הייתי תמימה אז. כל השירים שסבבו אותי היו כאלה וכחובבת מוסיקה מלידה, זה תמיד התנגן שם ברקע והשפיע על הבגדים שלי, האביזרים וגם על האהבות שלי.

הייתי אז נערה רומנטית מטבעי (הו אם איי קידינג, גם היום) ולגדול בשנות השמונים היפות והפסטורליות, רגע לפני שהמסכים והמחשבים פלשו לנו לחיים, לרקע שירים שעסקו בתמימות לגבי אהבה, עשה את שלו והטביע בי את חותמו לעד.

ריק אסטלי לא מוותר על האהבה, ג’ורג’ מייקל ההורס שר בשורת שיניים צחורות על לחישות מטריפות לרקע מנגינת סקסופון חושנית ולא נתחיל לדבר כאן על החתיך הבלונדי, סטינג שסופר כל נשימה שאת לוקחת….

לא בכדי גם מעל שלושה עשורים אחרי, עולם הקולנוע עוסק בהם והלהקות האלו מתאחדות למען הקהל הצמא ברחבי העולם כדי לשמוע אותם ולהעלות בהם באוב רגשות ישנים. (ראה ערך אייר ספליי שכיכבו כאן השבוע).

אז במה אני מאשימה את העשור הזה שכלל ביגוד צבעוני, זרחני, שיער מנופח מדי ועגילים צבעוניים בגודל גלגל טרקטור ממוצע? עשור שבו מדונה מושא הערצתי רבת השנים, עיצבה את מושג הפמניזם מחדש?

אני שואלת, איך מצפים שמישהו שגדל אז יצליח להישאר נורמלי ולא מתוסכל בעולם המהיר הזה שבו בהנפת אצבע קלילה אתה מחליט מי יהיה בפוטנציאל הבן זוג הבא שלך?

לאן נעלמו תקופות חיזורים ארוכים ומילשייק שוקו אחרי סרט באולם קולנוע מעופש? להחזיק ידיים היה אקט מרגש בפני עצמו וחלונות היו משהו שזרקת לעברם חצץ כדי שאהובתך תברח בלילה איתך ולא דרך לעבור מהר מעלמת חן אחת לשניה כדי למקסם את האופציות.

אני יכולה לדרוש עד מחר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל המציאות כבר חדרה לנו לנימים והדור שלי עבר מחיים ללא טלוויזיה למהירות גלישה של מאה מגה בייט במחיר של מנת פלאפל.

לימדו אותנו בשנות השמונים להעריך את רגעי האושר, המשפחתיות ובעיקר לנצור את האהבה והרומנטיקה ונאלצנו לגדול מהר ולהתרגל לאורח חיים חדש, בוטה יותר, ישיר יותר והרבה הרבה פחות תמים.

השירים והזמרים הכי פופולריים בהיסטוריה יצאו בערך בתקופה הזו ולא בכדי והם הבטיחו לנו אהבה נצחית, אז איך עברנו מזה לשיעור גירושין חסר תקדים?

אני רוצה לחזור לשם ומוכנה לוותר על פייסבוק, אינטרנט ופלאפון (כן אני) רק כדי להרגיש שוב את הנינוחות, התמימות והלב המתרחב, הפרפרים בבטן והשירים שליוו את פסקול חיי מאז ועד היום.

לא הכל היה מושלם בשנות השמונים, היו מלחמות וחומות נשברו לעולם קשה פחות ובהחלט קשה לחזות מה יהיה כאן בעוד שלושה עשורים, אבל אני רק מקווה שלא ייקחו מהילדים שלנו את מעט התמימות שעוד נותרה בהם, בזכות שנות השמונים שהוריהם גדלו עליהן ואותן אני מאשימה.

 

*הרעיון לפוסט נולד תחת מעטה אלכוהול במועדון עם ליין שנות השמונים ברחוב אלנבי עם עורכות האתר, בו אימצתי את גרוני לרקע כל שירי נוף נעוריי היפים.

 

 

 

 

 

 

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר