ויוה לה דיוה

ויוה לה דיוה

לפני עשרים שנה עבדתי בחברת היי טק קטנה שהפיצה מוצרים עבור חברה אמריקאית מכובדת. בשלב כלשהו הוחלט להעביר את עובדי החברה סדנה על מוצרי החברה ולצורך העניין נשלח אחד המדריכים הבולטים שלה. רגע לפני שבאנו לאסוף את הבחור משדה התעופה הכין אותנו העמית שלנו, שהיה המנהל הטכני בחברה והאחראי על ההדרכה, ומי שכבר פגש בו בעבר: "מדובר באחלה גבר. הוא היה במרינס, בחור גבוה, חתיך". בקיצור ציפינו לבואו. ואז באולם הנוסעים הנכנסים הופיע בחור גבוה, רזה שעיכס קלות. הוא ניפנף באופן נשי משהו את שיערו השחור הארוך. והתקרב אלינו. כשלחץ את ידי הבחנתי בציפורניו הסדורות בעלות הקצה המעוצב, שהיו בורקות מלק שקוף. וכשהסתכלתי על פניו נדמה היה לי שהבחנתי בעקבות קלות של מייק אפ. "מרינס אמרת...?", לחשתי בהשתוממות לעמית שלי.

 

בהמשך הימים הקרובים נשא הבחור בפנינו את הרצאותיו. אנחנו המשכנו להביט בו בהשתאות. "אני חושבת שהוא לובש חזיה...", לחשה אחת הבנות אל אוזני. איש אבל לא העז לשאול את הבחור הזה מה קורה כאן עד ש... הוא יצא לטיול עם האחראי על ההדרכה ועם אחת מהבנות במשרד. איכשהו בדרך לים המלח הבחור התחיל לומר לשניים הללו שהוא מאוד מעריך את ישראל ואת הישראלים. ואז הוסיף: "במיוחד אני מתפעל מהאופן שבו אתם מתייחסים לטרנסג'נדרים כמוני". ואז הוא סיפר שהוא נמצא באמצע תהליך של הפיכה מגבר לאישה. כן הבחור הזה שהיה במרינס מצא עצמו באמצע החיים מתלבט לגבי זהותו המינית, וההתלבטות הזו נפתרה עם ההחלטה שלו להפוך לאישה. 

 

"אנחנו... סובלניים?", עניתי לעמית שלי כשסיפר לי את הסיפור. ואני בטוחה שעל פני היתה ההבעה הזאת שהיתה לי בעבר בכל פעם שמישהו כינה אותי "גברת", והסתובבתי כדי לחפש את אמא שלי. "כן", הוא הוסיף והסביר: "באמריקה הבחור חטף מכות כשהלך בעיר הולדתו בבגדי אישה. בעבודה הדירו אותו והעבירו אותו מתפקיד לתפקיד עד שמצא מי שהיה מוכן לעבוד מולו. וכאן ישבנו מולו ארבעה ימים בסדנה ואף אחד לא שאל שאלה אחת, כולם היו מאוד חביבים כלפיו וחמים ולא התעסקו בענייניו". 

 

אז כן אני יודעת מה תגידו... ונכון עברו עשרים שנה מאז. ובארצנו הקטנטונת עדיין אין הכרה בנישואים חד מיניים שנערכים בתוכה, וגייז אינם יכולים להיות חלק מתהליך הפונדקאות, ועוד ועוד המון קיפוחים כאלו ואחרים. וכן היה מצעד הגאווה בירושלים בו נרצחה שירה בנקי, ועוד כמה אירועים אלימים. אבל בכללי החברה שלנו... היא למדה לקבל את הקהילה הלה"טבית, ולומדת לקבל אותה מיום ליום יותר ויותר.

 

ואם צריך הוכחה לכך אז אפשר להסתכל על מקומות כמו ניגריה שם להט"בים מושמים בכלא, כי להיות להט"ב הוא בניגוד לחוק. בניגריה מי שמעוניין לחיות כטרנסג'נדר אמור לעשות זאת מחוץ למדינה. ובשנים האחרונות, עם עלייתו של הנשיא בוחרי לשלטון והתגברותם של הקולות השמרניים במדינה. התחילה שם ממש רדיפה אחרי הלהט"בים. אבל גם החברה עצמה לא מקבלת אותם. לפני מספר שנים הדהים אותי אחד העמיתים הניגריים שלי כשטען שלהיות הומו הוא פשע נוראי נגד הדת והאנושות. התדהמה שלי נבעה בעיקר בשל העובדה שמדובר בבחור אינטליגנטי ובדרך כלל מאוד "קול". אז זהו ששם הקוליות שלו נגמרה. 

 

אבל לא הכל באמת גרוע, ורוחות של שינוי מנשבות גם כאן. בעיתונות הניגרית החלו לאחרונה להופיע מאמרים המדברים על הצלחתם של ארבע דמויות מוכרות (מחוץ לניגריה) שהם למעשה טרנסג'נדרים ממוצא ניגרי הזוכים להצלחה בעולם כדוגמניות ושחקנים. כן שחקנים... כי אחד מהם הוא אישה שהפכה לגבר. מיס שרה, דאפו אדארלאגבה, קנדי לה מנדי וריזי קסביר טימנה. ההצלחה של הרבייעיה הזאת משנה קצת את תפיסתם של הניגרים כלפי הטרנסג'נדרים והלהט"בים באופן כללי. אומנם השינוי עוד לא הגיע אבל יש מצב שהוא ממשמש ובא. 

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.