ילדות ישנה

ילדות ישנה

יום יום אני עובד עם ילדים ואני כבר שכחתי את הזמן שבו אני הייתי צוציק עם נזלת, בלונדיני, אפשר לומר ילדה עם תלתלים .
המוח מחזיר אותי להתחלה הכי קרובה שהוא נותן
ואין פלאפונים יש אסימונים אין ampm יש מרכולים ואין משקאות פלצנים יש שוקו בשקית שעם השיניים קורעים.
ואני בהתחלה זוכר הרבה ממקלט כי סאדם היה איש טוב שנתן לנו יחס מיוחד.
אבל חוץ מהמסיכה ,שאני והיא היינו אויב מושבע,
היה לי כיף לשבת שם עם כל המשפחה בחדר אחד. הטקס של לשים סלוטייפ על המקלט והעובדה שאתה לא יודע מה הולך לא נתנה לך פחד רק תחושה של כיף ורגע מיוחד. אז כן יש פיצוצים מדי פעם וזה בשגרה אבל אלא הזיכרונות שלי למעשה מילדות רחוקה.
ויש אותה אני לא זוכר את פרצופה אני רק זוכר שהיא היתה שחומה- אורטל.
לפני שעלה לי מושג של ״אהבה״ הייתי משחק עם בנות כאילו(אבל באמת)הן אותו דבר רק שלהציק להן נתן לי אושר לא קטן.
אני ואורטל היינו משחקים בהרבה משחקים אבל המשחק שהכי אהבתי היה מחבואים.
בגלל שגרנו קרוב, כל פעם שהיינו משחקים והיה תורה לספור הייתי בורח מהבית שלה ומשאיר אותה מאחור. והיא השביעה אותי כל פעם מחדש ״עידן, הפעם אל תברח, אל תשאיר אותי לבד״ וכל פעם זה היה קורה מחדש.
ולי עד לאחרונה לא היה ברור למה היא המשיכה איתי לשחק אבל מלשפוט היום יחסים של בנים בנות דברים לא משתנים כזה הרבה.
למה ברחתי? אותי זה הצחיק מאוד- אני זוכר פעם אחת שהיא הפסיקה לספור באמצע ואני כבר רץ אבל אני שומע אותה אומרת ״עידן אל תברח אני רואה אותך!!!״ אבל מול הצחוק שלי והדמעות שרצו בלחיים הקריאות שלה רק הוסיפו להנאה ולא גרמו לי לחזור חזרה.
הזכרון האחרון שלי מאורטל זה שהיינו בפארק ושיחקנו את אותו משחק והפארק היה לי גם ליד הבית אז רצתי לי הפעם עם כוונה לחזור חזרה.
אבל לא הרשו לי לצאת לבד אחרי שחזרתי הביתה וכנראה גם אורטל חזרה לביתה.
מצחיק לחשוב שאורטל היום מבוגרת או נשואה כי אצלי היא נשארה ילדה קטנה שם באשקלון עם המכולת האסימונים והשוקו בשקית וימים יותר פשוטים.

עידן מספר סיפורים

חיים ואהבה ומה שבניהם(חוויה)

סיפורים נוספים של עידן מספר סיפורים