אבודה בחלל

אבודה בחלל

"זוהי דרכו של היקום" אמרת לי ביום שטוף שמש, "לפני כל תקופה חדשה הוא פשוט זורק אותך עד לקצה" ובהחלט צדקת. סיר הלחץ בו אני שרויה מאז חזרתי מהמזרח נהיה על סף הבלתי נסבל, והשנה האחרונה טימטמה אותי עם הורטיגו איתו היא הגיעה. סחרחורות בלתי נגמרות והרגשה כאילו אני נופלת ונופלת, מבלי שתהיה שום קרקע מוצקה עליה אוכל להתרסק. היה רק אותי, צפה בחלל חשוך יחד עם חלקיקים שהתנתקו ממני, מתפזרים ואובדים אי שם, ולי אין שום דרך להאחז בהם או אפילו לתפוס אותם על מנת לתקן.

הכל צף ושרף לי אז החלטתי לצאת לטייל לרגע, הרגשתי שאני בוערת וצריכה קצת לנער ולהתנער. עליתי על איזה הר והבטתי בשקיעה. כעסתי על השמש וכעסתי על הירח ועל אלוהים.

אז מה אם אני לפני פריצת דרך? אז מה אם יהיה טוב בעתיד? אני רוצה עכשיו! אתה שומע אותי? עכשיו!

צעקתי אל מול נוף ורוד וכתום ופסים אדומים ולא נעניתי. זה הכעיס אותי עוד יותר והגוף התחיל לייצר דמעות מלח שרעננו את לחיי.

העניין המצחיק הוא שרק בעולם הפיזי שלנו, מימד הזמן מתקיים. יכול להיות שהוא שמע את תחינתי, יכול להיות שהרגיש את בור הרגשות שנפער בתוכי, אבל מה שאצלנו אורך שנים ארוכות, ביקום מדובר במספר דקות בהן הכל מתקיים וזה לא משנה כמה תהיו מתוסכלים מהעניין, הכל יקרה בזמן שלו. ולעזאזל עם הזמן הזה.

 

 

אני עייפה מכל הבחינות ובעיקר מפוחדת. נעשה לי עוול, במקום התחשלות קרה בדיוק ההיפך, אני יותר בכיוון של התרסקות מאשר התעלות ומרגישה בעיקר כשלון.

אחרי תאונת הדרכים וכל הנלווה אליה, אני עדיין ממשיכה לאסוף את עצמי פיסה אחר פיסה ולאחרונה מצאתי את פיסת האומץ ויא אללה, כמה שאני נתלית בה, כל כך הרבה זמן שלא היה לי כלום, גם לא אומץ.

וגם אם דבר מכל הדברים שהתחלתי להניע לא יעבוד לפחות אני מנסה, שעבורי, אחרי כל החוויות שקרו לי בארבע השנים האחרונות, זה אומר המון.

אני עייפה מלעמוד על הקצה כל פעם מחדש, אין לי כוח שהקרקע הבטוחה שלי תשמט מתחת לרגליי על מנת לחשל אותי, אין לי כוח לחשוב ולאהוב אותו יותר, כבר אין לי כוח לזעום על הכל.

אני רוצה שקט, אני רוצה לחזור לעצמי, אני רוצה לאהוב. ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר שאחייך חיוך אמיתי כאשר שואלים אותי לשלומי. רק אוכל לקוות שהפעם גם בעולם הפיזי הזה, התהליך יתממש תוך מספר דקות ולא בכמה שנים, מיציתי את השנים.

שמעת?

מיכל רץ

דברים טובים מגיעים באריזות קטנות