כשאני אומרת שאני אוהבת את התחושה שבקנאה אנשים חושבים שאני משוגעת,
אבל אני באמת מוצאת בה משהו שנוגע בי במקומות הכי תשוקתיים של הרצון לעשות, להרגיש, להיות.
ונכון שיש קנאה כואבת שעושה שורף בבטן,
אבל גם ממנה למדתי איך ללטש יהלומים ותמיד נולדים לי מתוכה השירים הכי יפים, המחשבות המקדמות, נדמה שיש בה משהו שמחזיר אותי לחיים כמו אש שבוערת מתחת לרגליים ומחייבת אותי לקפוץ לגובה כדי שלא אשרף.
אולי אני עוף קצת מוזר, אבל יותר ויותר אני מבינה שאני אוהבת את הדברים שאני מצליחה לייצר מכל סוג של קנאה, אני מרגישה שלמדתי להשתמש בה נכון ולהצליח למצוא בה משהו מפרה, מרגש, מסעיר ומעורר.
פעם מזמן זה היה אחרת, יכולתי למצוא את עצמי מתפרקת ברגעים של קנאה, ולקח קצת זמן עד שלמדתי את הערך האמיתי של מי שאני ולמה אין שום סיבה בעולם שאחוש קנאה מסוג כזה שמשתק אותי, ונכון שזה לא בא לי בקלות אבל לימדתי את עצמי לנשום לתוכה ולעמוד מולה עם חיוך ובמקום להשרף ממנה אני מעדיפה לבשל בזכותה מטעמים, היום אני גם יודעת שזה משהו שאפשר ללמוד אותו ונשבעת לכם שהשיעור הזה הוא אחד השווים.
אז מה זאת קנאה בונה ?
כזו שגורמת לי לשאוף גבוה, וזה קורה כל זמן שאני נמצאת במקום של בטחון במי ובמה שאני וברור לי שמה שלא צריך להיות שלי לא יהיה שלי בין אם אנסה לתפוס בו חזק, אציב גבולות וחוקים ובין אם אשחרר.
אז כן, אני מוצאת משהו מאד עסיסי ומתוק בקנאה, אלא שיחסי הציבור שהיא זכתה להם בהחלט מורידים מהקסם שלה והופכים אותה למשהו רע ונקמני, פוצע והרסני, אלא אם בחרת להיות סוֹפֵר.
כשאני חושבת על השורות של אלתרמן ב “תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך” יש בהן בדיוק את אותה קנאה יוצרת, זו שבאופן מטאפורי מבהירה את תשוקת האוהב להיות חלק מכל רגע של אושר וצחוק בחיי אהובתו, והרי ברור שהוא לא מתכוון לפגוע בה אלא להבהיר לה עד כמה בוערת בו אש התשוקה אליה ואיזו עוצמה יש באש הזו.
מה זאת קנאה הורסת?
כזו שגורמת לנו להתכווץ מבפנים ולהרגיש קטנים עד אפסיים,
כזו שמוציאה מאתנו מחשבות רעות, קשות, פוגעניות ובכלל לא משנה אם בעצמינו או באחרים, ולקנאה הזו יש סיבה טובה אחת, היא באה כמו נורת אזהרה חשובה כל כך, כמו רמזור אדום או תמרור עצור שמבקש מאתנו להרים את הראש רגע ולהבין שמשהו לא טוב קורה, וזה לא משנה אם זה בלימודים, במקום העבודה או באהבה, כי לקנאה מהסוג השורף יש רק מטרה אחת:
לאותת לנו שהגיע הזמן להבין שאנחנו צועדים במסלול הלא נכון.
וכשזה מגיע שוב ושוב באופן שגורם לכיווץ, זה באמת סימן שהגיע הזמן להפסיק לטמון את הראש בחול ולהרים את עצמינו למעלה, לעצור לרגע ולחשב נתונים ואולי בכלל את כל המסלול מחדש, ואז לצאת מתוך עצמינו של לפני ולברוא את עצמינו במקום החדש, ממש כמו עוף החול הקם לתחיה מן העפר.
ואם רק נבין את ההבדל בין שני אלו נגלה שבשימוש הנכון בקנאה אפשר ליצור דברים מופלאים בקריירה, באהבה ובחיים עצמם, כל עוד לא מתכווצים בגללה ולומדים לתעל אותה למקומות הטובים.
