צלקות

צלקות

בגיל עשר בערך כשעוד גדלתי בקריות, אספתי כמו כל חבריי, עצים לקראת ל"ג בעומר, בתקופה שעוד היה מותר להרים את המדורה הכי גדולה ולהעמיד במרכזה את היטלר בהתחלה ואת סדאם חוסיין בהמשך (כן זה נשמע אכזרי אבל ככה פרקנו זעם פעם).

בשיא ההתלהבות הרמתי לבד חתיכת קרש רצינית וכבדה הרבה ממה שהייתי מסוגלת לשאת במשקל הנוצה שהייתי אז. המשקל בסוף ניצח אותי לא לפני שגלש לאורך החלק הקדמי של שוק שמאל שלי, מותיר אחריו מזכרת כואבת ומדממת מאד. הייתי ילדה אז ומעבר לפלסטר רציני לא עשיתי יותר מדי.

השנים עברו והצלקת הזו נותרה שם כמו אנדרטה לחוויה ההיא שדווקא היתה בסוף כייפית.

אני מביטה למטה לרגל שמאל וגם לאחר יותר משלושים שנה, נותרה שם המזכרת הזו והיא גרמה לי לחשוב על המשמעות הרחבה יותר של צלקות בחיינו, אלו הנראות ובעיקר הבלתי נראות לעין אנושית.

לפי הגדרתי, צלקות הן אוסף של זכרונות חזותיים יותר או פחות, חיצוניים או פנימיים בחיינו. חלקן יזכירו לנו תקופות רעות שהסתיימו טוב וחלקן בדיוק ההפך.

הן מכוערות, מאד אפילו, הצלקות האלה, אבל הן יכולות להיות כאלו בעיקר אם נותנים להן את הבמה לכך בחיים שלנו. כל אחד מאתנו נושא צלקת, לאחד במצח משרידי האבעבועות, לאחת מהניתוח הקיסרי שבסופו ילדה תינוק מהמם ובריא, לאחת מאקנה בגיל ההתבגרות, לאחד מהמלחמה ההיא, לאחת מאהבה נכזבת וכן הלאה.

כל אחד מחליט איך להתייחס לצלקת הזו וכמה מקום להעניק לה במרחב חייו לאורך השנים. אנחנו בוחרים למי ומתי לחשוף את הצלקות האלה, והדבר הזה מאד חשוב בעיניי, כי אם הנחנו לצלקות להיות חלק ממי שאנחנו, כדאי לנו לחשוף אותם בפני מי שיהיה שותף לחיינו ויהיה ער להן ויכיל אותן בדיוק כפי שנקבל את שלהם.

אני מודה שיש צלקות שאני נושאת אותן כמו לפיד במערה חשוכה ונותנת להן להוביל את דרכי ולעיתים את החלטותיי לטוב ולרע ועדיין בסופו של יום, זוהי החלטתי לעשות כך.

הבעיה העיקרית בצלקות היא, שכל הזמן יש הזדמנויות חדשות ליצור צלקות חדשות. לעיתים הן עוד שכבה לצלקת קיימת ולעיתים הן מחליפות אחרות.

כולנו יודעים שרוב השריטות העמוקות והפצעים הגדולים מותירים אחריהם צלקות עמוקות יותר וכאלו שיותר קשה להיפטר מהנראות שלהן בחיינו.

אז החדשות הרעות הן, שכדאי לנו לצפות להצטרפותן של צלקות נוספות בחיינו בכל רגע נתון וככל הנראה עד הרגע שנעצום עיניים.

אבל החדשות הטובות הן, שראשית וכפי שציינתי בתחילת דבריי, אנחנו מחזיקים בהגה לגבי מה יהיה איתן ועד כמה הן יובילו אותנו ושנית ולא פחות חשוב מכך, כדאי להפנים שככל שיש יותר צלקות ומסוגים שונים, זה אומר שהספקנו לחיות חיים מלאים וגדושים. ראינו עשינו, חווינו, כאבנו, אהבנו, שנאנו, התחרטנו אבל בעיקר חיינו.

אז לחיי צלקות חדשות והדרך שלנו להתמודד איתן בהמשך הדרך.  

 

 

 

 

הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.

כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט.

משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר.

לשיגעון שלי אין מרפא.