כשיצאה הנובלה שלי הראשונה והיחידה, נכון ליום זה, לאור לפני כמעט שלוש שנים, זה לא היה הגשמת חלום ישן. יותר מכך, מעולם לא חשבתי להיות סופרת ואפילו לא הייתי חובבת ספרים כזו גדולה עד שנה לפני כן.
חברה הכניסה אותי לעולם הספרים הרומנטים ונשאבתי אליהם כמו הנערה בת החמש עשרה שהייתי אז כשנסחפתי אחרי ספרים עם כל המוטיבים של אגדות קלאסיות, אך מודרניות יותר.
הבעיה היחידה היתה שהפעם הייתי בתחילת שנות הארבעים לחיי, אמא וכבר מזמן לא נערה תמימה, או שאולי כן, כך הסתבר לי מאוחר יותר.
היתה בי הרבה תמימות לגבי אהבה, שנבעה בעיקר מחוסר נסיון. תבינו, שלהיות נשואה מעל עשרים שנים לא הופך אותך למומחה לאהבה, מכסימום למומחה ביחסים שלך וגם זה בקושי, כפי שהסתבר שנה וחצי מאוחר יותר.
הסיפורים הרבים שכתבתי ופרסמתי בתחילת דרכי בקבוצת סיפורים סגורה בפייסבוק ומאוחר יותר בבלוג ופלטפורמה נוספת, היו מבוססים כולם על אותם מוטיבים שמהן בנויות האגדות הטובות של פעם, אבל עם שינוי משמעותי ועקרוני לי אחד.
בסיפורים שלי הדמות הנשית המרכזית, זוכה להיות חזקה יותר מהגברים בסיפורים. היא לא עלמת חן במצוקה גם אם העברתי אותה אסונות שרק לשונאים שלי אני מאחלת. היא תמיד תשרוד הכל, אפילו מוות מזויף אחד.
היה חשוב לי להעביר מסר דרך הסיפורים שלי לא רק לנשים מסביבי, אלא גם לעצמי ולבנותיי הבוגרות. להגיד להן שזה בסדר להתאהב ולאהוב, אבל תמיד לזכור לסמוך על עצמן קודם ועל התחושות שלהן ותמיד להיות חזקות מבפנים קודם.
אני תוהה לעיתים כיצד השפיעו סיפוריי על כל אותן נשים שקראו את סיפוריי והגיבו לי על כל פרק ופרק?
אני מודה על הזכות לחדור לראש של נשים ומקווה שהצלחתי לזרות שם קצת מהכוחות של הנשים בסיפוריי שתמיד עמדו בכל אתגר שהעמדתי אותן בו.
זכיתי שלא כמו סופרים רגילים, לחוות את הקוראות שלי בכל פרק, גם אם חטפתי מהן על הראש ונרשמו כמה איומים אפילו, כשהתאכזרתי בדמויות שלי יתר על המידה.
היכולת לגעת בעזרת מילים באנשים זרים בהתחלה ולהפוך אותם לחלק משמעותי בסיפורים המתחוללים בראשי, “החולה” לעיתים, היא חוויה שאני מודה לאל עליה.
הימים עברו והתמימות אבדה קצת, אבל המילים תמיד יותר חזקות ומושכות לאותם המקומות. עם קצת פחות זמן באמתחתי אני לא שוכחת את סיפוריי ומנסה תמיד למצוא זמן להתחיל חדשים, לפחות בראש שלי ומי יודע, כעת שהחופש הגדול בפתח….אולי בכלל הסיפור הבא כבר מתחיל ותיכף ייוולד.
