החדש שלי

החדש שלי

"אנחנו צנועים מדי...", סיכם לי אחי את המצב באחת השיחות הטרנס אטנלנטיות שלנו. "ההורים שלנו כנראה אשמים...", האמת אמרתי לעצמי צודק. במשפחה שלי אנחנו לא כל כך טובים בלדבר על עצמנו או לדרוש דברים. אל מול עיני עלתה דמותי בכל פעם שהתייצבתי לשיחות שכר. לקח לי המון שנים עד שלמדתי לדרוש את מה שמגיע לי. באופן פרדוקסלי אני "המוכרת הכי טובה" בארגון לא ידעה לדאוג לצרכים שלה עצמה. וגם היום בישראל המוחצנת, המפרסמת, המסתנגרנת, אני פחות טובה בלהבליט את עצמי. מה לעשות, תוצר של חינוך של אנשים שחשבו שאתה לא צריך לדבר בשבחי עצמך. ולמה אני אומרת זאת? כי הפוסט הזה כולו שייך לשיחה על עצמי וקצת קשה לי עם זה. 

מי שמכיר אותי יודע שאני כבר שנתיים ויותר עמלה על ספר חדש. בשבילי שנתיים זה קצת כי את הקודם, הראשון, לקח לי בערך עשרים שנה להוציא. אבל אחרי שבשנים האחרונות אזרתי אומץ והתחלתי להעלות דברים על הכתב, והפכתי את הכתיבה שלי למקצוע, כתיבה הפכה להיות בשבילי כמעט שגרה יומיומית. 

הסיפור של הספר החדש שלי לקח אותי למקומות קרובים לבית, אבל למרחק היסטורי של אלף שנה מהיום. הוא חייב אותי ללמוד איך אנשים אכלו, שתו ותסלחו לי גם חירבנו בימי הביניים, או יותר נכון בימי הצלבנים. למדתי על ארצות וממלכות שזה מכבר נעלמו מן העולם, למרות שהאדמה עליהן שכנו נותרה בעינה. ועדיין כל זה היה הרקע של הסיפור. כי הסיפור עצמו לא השתנה, אהבה היא אהבה, מזימות הן מזימות ובגידה היא בגידה... וזה רק חלק ממה שעובר על הדמויות בספר הזה. 

אחרי שסיימתי לכתוב אותו תרתי אחר הוצאה לאור מתאימה. תשאלו למה לא באופן עצמאי? מהסיבה הפשוטה כי אני קצת עצלנית... (מודה). ובעיקר כי להוציא לאור זה לא העיסוק שלי, אני בעיקר טובה בלכתוב. שלחתי עותקים, ולפעמים גם כסף (כי לקטורה זה עסק יקר), ללא מעט הוצאות לאור. רובן ענו לי בשלילה. עם כל תשובה שלילית ניחמתי את עצמי שזה קרה גם לסופרים אחרים (דוסטוייבסקי למשל או ג'י.קיי, רולינג להבדיל), ועם כל תשובה שלילית אמרתי לעצמי שהטוב עוד יגיע...

כן זה לא סוד כי מצב הסיפרות בארצנו בכי רע, ולא צריך להיות סופר כדי להגיד זאת. עם חוק או בלי חוק, עם הספר מלא בסופרים שרק רוצים להוציא לאור את הספר שלהם. וכשיש כזה מבחר, יש לא מעט כאלו שלמדו לסחור בחלומם של אלו. סוחרי החלומות יבטיחו לך הכל תמורת שיק שמן, ולא בטוח שיקיימו את הבטחותיהם. וכשאתה מהצד מביט בתהליך הזה בעיניים כלות זה קצת כואב. מצד שני.... ההוצאות הגדולות לא ידברו איתך אם אתה לא סלב, או שקוראים לך עמוס עוז, א.ב. יהושוע או אלי עמיר. ובכל זאת אמרתי לעצמי שהטוב עוד יגיע...

 השבוע פנתה אלי הוצאת ספרים מכובדת כדי להוציא לאור את הספר החדש שלי. כבר בשיחת הטלפון לפני שקבענו את הפגישה אמר לי העורך כי הספר שלי מצא חן בעיניהם. "זה אך ראוי שספר כזה ייכתב על ידי סופרת ישראלית ויספר את סיפורה של מלכה אשר התהלכה על פני הארץ הזו לפני כאלף שנה לערך...", סיכם העורך במהלך הפגישה בינינו. מי שמכיר את התחום יודע שהדרך עוד ארוכה. וגם אם אהבו את הספר שלך הוא צפוי לעבור עריכות והגהות, דיונים ופילמוסים עד שבסוף היצירה שלך תגיע למדפי הספרים. אבל אני מוכנה ללכת בדרך הזו, ממש מוכנה. נעלתי את נעלי ההליכה שלי למרחקים ארוכים, הצלבתי אצבעות (בכל זאת מדובר במלכה צלבנית), נשאתי תפילה חרישית בליבי, ויצאתי לדרך. "חכי", אמרתי לעצמי "הטוב עוד יגיע..."

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.