התום הראשון שלי

התום הראשון שלי

מאז ומעולם היה לי קטע עם השם תום (או טום, אבל מאחר שזה קיצור של תומס, אני אדבק בתום). הראשון באמת היה קרוז, ועד היום יש משהו בחיוך שלו שעושה לי את זה.

שנים אחריו היו תום הידלסטון, והאחרון הוא תום אליס. טוב קחו תמונות, כי הם ממש שווים....

 

אבל המשמעותי ביותר (לפחות ככל שמדובר בגברים, שכן יש לי אחת ממין נקבה בבית, והיא לוקחת את כולם) היה תומס קובננט.

The Chronicles of Thomas Covenant/ Steven Donaldson

את תומס קובננט, גיבור ספריו של סטיבן דונלדסון, פגשתי כשהייתי בת 19 בערך.

אני אפילו לא זוכרת איך נפגשנו. אני זוכרת רק שקיבלתי אגרוף לבטן. בתוך עטיפה דקיקה של פנטזיה ועולם מקביל שמלא בקסם, כמו בועת סבון, הסתתרה אמירה עוצמתית על המין האנושי כולו.

קובננט, הסופר המצורע ושונא האדם, שהדבר הראשון שהוא עושה בעולם מופלא שמשיב לו את בריאותו, הוא לאנוס את זו שהצילה אותו, הפוך ממני ככל שיהיה, עדיין הצליח לחבר אותי אליו בעבותות של קסם. מצאתי נקודות בחיי שהשיקו בדיוק לחייו, כמו הרגע הזה ששנינו עמדנו בפני החלטה גורלית, והפסקנו לאכול עד שנגיע לתשובה שחיפשנו. היו החלטות ששנינו היינו צריכים לקבל ולשלם עליהן את המחיר, עם זה שלא היה שום דמיון בין החיים שלי לבין ההרפתקאות הפנטסטיות שעברו עליו. ליוויתי אותו כשהפסיק לפחד ומצא את מקומו בעולם.

כשהגיע הזמן להיפרד, עם מותו של קובננט, אחרי שישה ספרים עבי כרס ומספר לא מבוטל של שנים, הייתי באבל. לא יכולתי לקרוא שום דבר אחר במשך זמן רב. אחר כך עברתי לסיפורים קצרים של דונלדסון, ומשם לסדרה הבאה שלו, שבה כיכבה דווקא אישה, ואז המשכתי הלאה.

 

שנים אחר כך, כבר אמא לילדות, בבארנס אנד נובלס בקליפורניה, משוטטת סתם בין המדפים בזמן שחברתי כריסטינה חיפשה מתנה של הרגע האחרון לחג המולד, תפס את עיני ספר, וליבי החל לפעום במהירות עוד לפני שקראתי את המילים על הכריכה – סטיבן דונלדסון חזר לעוד ארבעה ספרים בסדרה. חששתי לסיים את הרביעי. לא ידעתי מה תעשה לי עוד פרידה, והיה ברור לי שסוף הסדרה יהיה איכשהו גם ה-דבר שאני צריכה לעשות עם החיים שלי, הסוד הגדול, המטרה הנעלה...

אבל הספרים הסתיימו. ונחשו מה? צדקתי.

אני לא בטוחה שאצליח להסביר במילים את ההדהוד שבין דמיון למציאות, אבל הפעם זה לא כאב, כי הכל היה שלם. הספר סיים את תפקידו בחיי. בסופו, בלי לעשות ספויילרים, יש בחירה להפוך את מטרת החיים לנתינה לעולם בלי לוותר על האושר האישי. להיפך, הם שלובים זה בזה בקשר בל יינתק.

אה, ודונלדסון ואני מסכימים על דבר אחד – שאהבה לא מתה לעולם, ואין שום כוח בעולם שיכול לגבור עליה.

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.