אושר

אושר

"אז מה את עושה כאן?" הוא שאל כאילו היינו בעיצומה של שיחה.

צמצמתי את עיניי בניסיון להבין מאיפה הוא מכיר אותי. ניסיתי לדמיין אותו ללא השיער הפרוע שהגיע עד אמצע הצוואר, וללא הזיפים הארוכים שעטפו את הלסת הרחבה שלו, ועדיין לא הצלחתי להיזכר. הוא נראה כמו רוב המטיילים שהספקתי לפגוש בשלושת הימים מאז שהגעתי להודו, שיער ארוך שמעיד על פז"מ הטיול, מ בט שקוע במחשבות, וסיגריה מגולגלת בין האצבעות. אבל עיניים ירוקות כמו שלו לא הייתי שוכחת, גם לא חיוך כזה.

"אנחנו מכירים?" שאלתי לבסוף.

"כאן כל הישראלים מכירים." הוא נשען לאחור על הכריות הגדולות וחייך אליי. חיוך טוב, אמיתי. "רואים שרק הגעת להודו," ציין ושאף עמוקות מהסיגריה. העשן שלה הסתלסל לכיווני, וריח העשבים הנשרפים דגדג את אפי.

"איך רואים?"

"הזמנת רק אורז," חייך פעם נוספת, "המקום הזה מעולה, תזמיני הכול חופשי, באחריות."

"תודה," לחשתי וחזרתי לנבור בצלחת האורז שלי.

"לא ענית לי על השאלה. למה הגעת להודו?" הקול העמוק שלו הרעיד את האוויר סביבי למרות המרחק בינינו.

לא היה טעם לשקר. הגעתי להודו לבד כדי להתרחק מכל מי שמכיר אותי ושופט אותי. לספר את האמת לזר שלא אראה יותר הרגיש נכון. "הגעתי למצוא את האושר."

הוא גיחך, והצליל הזה הכיל יותר מרמור מאשר שיפוטיות. "לא בטוח שתמצאי אותו כאן."

העדפתי לשנות נושא מאשר להתווכח. "ואתה? למה הגעת כאן?"

"להשתחרר." הוא שאף שוב מהסיגריה.

"וזה עזר?"

"זאת היתה בריחה טובה, רק אחרי שאחזור לארץ אבין באמת אם השתחררתי או לא." הוא הושיט את הסיגריה לכיווני.

סירבתי בניד ראש קצר.

"את בטוחה שאת לא רוצה לטעום קצת מהאושר?" הוא סובב את הסיגריה מול פניי, "חשבתי שבשביל זה הגעת?"

החיוך שלו היה מפתה, וכך גם הטעימה שהוא הציעה לי, אז לקחתי. לא מצאתי אושר בתוך העשן שחדר לריאותיי. רק עיוות מפחיד של המציאות. עמדתי לאבד את דעתי בפעם הראשונה שניסיתי לעשן סמים.

הדמויות סביבי התחלפו, גם המנות על השולחן הקטן מולו המשכתי לשבת במשך הערב כולו. רק הוא נשאר לידי, לוחש מילות הרגעה, ומעודד אותי לאכול ולשתות.

בבוקר פקחתי עיניים בתוך חדר זר. על הרצפה היו מוטלים בגדים גבריים ותיק תרמילאים שלא היה שלי. כשהדלת נפתחה הבחור מאתמול נכנס פנימה, על כתף אחת שלו זרוקה מגבת לבנה, שכלל לא הצליחה להסתיר את החזה הרחב והבטן השרירית שנתחמה במכנסי דייגים כתומים.  

ביליתי איתו את הלילה? כמה סתומה יכולתי להיות? עזבתי להודו כדי להפסיק לחפש את האושר במיטות זרות, וכבר ביום השלישי מצאתי את עצמי באחת.

"מה אני עושה כאן?!" סיננתי. כעסתי על עצמי יותר מאשר עליו.

"רצית לישון ושכחת איפה החדר שלך. תאמיני לי, פעם ראשונה שאני רואה מישהי נכנסת לסרטים מכמה שאכטות." הוא נשמע משועשע.

לא הייתי מסוגלת להרים את מבטי אל פניו. במקום זאת התמקדתי במכנסיים הזוהרים שישבו נמוך מדי על המותן שלו. זה הפיג את הכעס שלי לחלוטין. אם כבר לבלות את הלילה, אז לפחות עם מישהו שנראה כמוהו.  

"ואנחנו… אהם… מה עשינו בלילה?"

הצחוק שלו מילא את החדר. הוא התכופף אל התרמיל והוציא מתוכו חולצה. כשהוא התרומם בחזרה מבטינו הצטלבו רק לרגע אחד, אבל הוא הספיק כדי לגרום ללב שלי להסתחרר. למאית שנייה אחת הרגשתי אותה, את תחושת האושר שניסיתי למצוא.

"היית צריכה להגיד לי שזאת פעם ראשונה שלך-"

"מה… זאת ממש לא הייתה פעם ראשונה!" זה היה עד כדי כך גרוע?

הצחוק שלו הפעם היה רועם כל כך שהרגשתי שהוא מרעיד את המיטה עליה ישבתי. "שעישנת," הוא הצליח לומר בין פרצי הצחוק, "פעם ראשונה שעישנת. היינו מחוקים, מה חשבת שעשינו?"

"כלום." התרוממתי ממקומי ופניתי לכיוון הדלת, מנסה לברוח כל עוד נשאר בי צל של כבוד.

"חשבת שהזדיינו ושכחת את זה? רק על זה מגיע לי פיצוי!"

"לך? סיממת אותי והבאת לחדר שלך!"

"בחרת לעשן, ולא זכרת איפה החדר שלך, ואז במשך כל הלילה התלוננת שאת עומדת להשתגע."

דווקא את זה זכרתי, לצערי. "מצטערת. למזלך אתה לא צריך לפגוש אותי יותר." הסתובבתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה.

"דווקא כן. אנחנו הולכים לטייל למפלים הקטנים. זה הפיצוי שלי. ותביאי מטריה אם יש לך."

"אני לא הולכת איתך לשום מקום. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך!"

"זה לא הפריע לך לישון איתי כפיות בלילה," הוא הרים גבה, "אבל אם זה עקרוני לך, אז אני ברק."

כך מצאתי את עצמי יושבת איתו מתחת למטריה אחת על אבנים צבעוניות, כשנחל מרשרש לרגלינו וגשם עדין מטפטף עלינו. מהר מאוד מצאתי עוד רסיסים של אושר בין מילותיו בשיחות העמוקות ובין שפתיו בנשיקות הגנובות.

תוך שלושה ימים מצאתי את עצמי שוב במיטתו. הפעם צלולה לחלוטין. הוכחתי לו שזאת ממש לא הפעם הראשונה שלי, והוא הוכיח לי שאותו לא שוכחים בקלות. חבל שבאותה העת לא ידעתי עד כמה הוא צדק.

במשך שבועיים לא עזבנו את אזור דרמסלה, ונדמה היה שלא עזבנו את היד האחד של השני.

הוא ליווה אותי כאשר ביררתי על סדנאות רוחניות, ואני ליוויתי אותו כשהזמין את האוטובוס בחזרה לדלהי.

"תחזרי איתי," ברק ביקש רגע לפני שעלה לאוטובוס.

"אני לא יכולה. אתה סיימת את הטיול שלך, אני רק התחלתי אותו."

"אז תני לי את האימייל שלך." הוא ביקש בפעם האלף, "או את מספר הטלפון שלך בארץ, את הכתובת, את שם המשפחה שלך. תני לי קצה חוט, ואני כבר אמצא אותך. באחריות."

"לא," עניתי בביטחון. ההחלטה התקבלה. הגעתי לכאן כדי להתנתק מהעולם שהכרתי ולמצוא את עצמי. ניתקתי את כל החוטים שמקשרים אותי לארץ כדי להיות חופשייה. לא יכולתי לקשור את עצמי אליו. לא רציתי לבזבז את המשך הטיול שלי בציפייה לאימייל שלו, לחיות באשליה שכשאחזור לארץ נהפוך לזוג ונחיה באושר ועושר. סך הכל בילינו כמה שבועות יחד. זה הכול.

"החלטה שלך." האכזבה בקולו המשיכה ללוות אותי גם כשהוא עלה לאוטובוס וחייך לי חיוך אחרון.

עזבתי לרישיקש כמה ימים לאחר מכן. דרמסאלה הייתה מוכתמת בו. כל מקום הכיל את הזכרונות שיצרנו יחד. אך גם ברישיקש הלב סירב לשכוח אותו, והמחשבות חזרו אליו בכל פעם שניסיתי לעשות מדיטציה.

הגעתי למצוא את האושר, אך נדמה היה שהוא עלה על האוטובוס לדלהי ועזב לארץ לוקח את הלב שלי יחד איתו. כמה טיפשה יכולתי להיות? למה לא נתתי לו את הטלפון שלי כמו שביקש.

חודש נוסף של געגועים עבר עד שהבנתי את הלקח החשוב מכל. כדי למצוא את האושר לא צריך לעבור מאשרם אחד לשני. גם אושר עצמו לא יצליח לאתר אותו עבורי. כדי למצוא את האושר צריך לפתוח את הלב ולתת לו לחדור. הרגשתי אותו, בניצוץ המיוחד בעיניו של ברק. טעמתי אותו על שפתיו. חוויתי אותו בכל תאי גופי כשהיה בתוכי. ונתתי לו ללכת.

שבוע לאחר מכן הקדמתי את כרטיס הטיסה שלי, כדי לחפש אותו בארץ.

 

"הבנתי מה את עושה כאן," ניצן אמרה לאחר ששמעה את כל הסיפור, "אבל איך את חושבת למצוא אותו?"

"אין לי מושג," נאנחתי בייאוש, "חשבתי אולי לך יהיה רעיון. אי אפשר להשתמש באיזה מאגר משטרתי?"

"את יודעת שאסור לי לעשות את זה!"

"גם לא עבור החברה הכי טובה שלך?"

אישוניה קפצו מצד לצד כאילו התבוננה בטבלה דמיונית של בעד ונגד, רוב הסיכויים שזה בדיוק מה שעשתה.

"אין לך את שם המשפחה שלו. את יודעת כמה בחורים בשם ברק יש בארץ?" אמרה לבסוף.

המבט שלה התרכך כשהביטה בפניי המיוסרות. "מה את כן יודעת עליו?"

"יש לי תמונה שלו… ושרשרת שהוא הביא לי."

הוצאתי את הקופסה שבה נחה השרשרת והנחתי בידה של ניצן. לא נגעתי בה מאז שהביא לי אותה ביום עזיבתו. לא הייתי מסוגלת. זה הזכיר לי את הפעם האחרונה שלנו יחד. ברק חיבק אותי חזק כל כך, כאילו לעולם לא יעזוב ולחש לי שהוא בחיים לא ישכח אותי. "וזה," הוא הוציא קופסת טורקיז קטנה ששכבה מתחת למיטה, "כדי שאף פעם לא תשכחי אותי." הוא פתח את הקופסה והוציא ממנה שרשרת כסופה בעלת תליון קטן מאבן ורדרדה. "הם אמרו לי שזה טורמולין וורוד," הוא הסביר, "אבן השמחה. אולי היא תעזור לך למצוא את האושר שלך."

"איך שרשרת תעזור לנו למצוא אותו?" ניצן ניתקה אותי מהזיכרונות.

"לא יודעת את השוטרת בינינו. אולי נשארו עליה טביעות אצבעות שלו."

"טביעות אצבעות?" צחוקה הדהד בחלל, "אנחנו לא בפרק של סדרה משטרתית." למרות צחוקה היא פתחה את הקופסה, הוציאה את השרשרת והביטה בה בסקרנות.

"אולי בכל זאת אפתור את התעלומה שלך." היא חייכה חיוך רחב.

"מה? איך?" ההתרגשות הייתה עזה כל לך שלא הצלחתי לומר יותר ממילה אחת.

"לא פתחת את הקופסה אף פעם, אה?" היא סובבה את הקופסה. בתחתית שלה נח פתק קטן עם כתב יד גברי ומסורבל. משכתי את הפתק החוצה, וניסיתי לקרוא את הכתוב. אך האותיות קפצו על הדף, ולא הצלחתי לייצב את ידיי מההתרגשות שאחזה בי.

"תקריאי לי," אמרתי לבסוף.

ניצן לקחה את הפתק מידיי הרועדות והחלה לקרוא."הגעתי להודו כדי להשתחרר, ודווקא בשבוע האחרון מצאתי אותך. נקשרתי אלייך בכבלים שאני לא רוצה להשתחרר מהם. אם תביני היכן האושר שלך נמצא, תתקשרי אליי." ניצן הפכה את הדף. מספר טלפון היה רשום מאחוריו.

"מה אם זה מאוחר מדי?" קולי החנוק בקושי נשמע.

"לא תדעי אם לא תנסי." היא הוציאה את הטלפון שלה, חייגה מספר והושיטה לי את הנייד.

צלצולים ארוכים נשמעו מעבר לקו. בכל דממה בין הצלולים ציפיתי לשמוע את קולו, אבל רק הלומות לבי הפועם במרץ מילא את השקט.

קולו העמוק הדהד באוזניי. הנשימה שלי נעצרה ולא הצלחתי להוציא מילה.

"הלו?" הוא אמר שנית.

"ברק," קולי רעד, "זאת אני."

"מיטל?" הוא נשמע מבולבל. הוא שכח אותו?

"כן."

"חזרת לארץ. מצאת את האושר שחיפשתי?"

"מסתבר שכן…" ניסיתי לאתר את המילים, "רק שהייתי עסוקה מדי בחיפוש ולא עצרתי כדי להרגיש אותו. עד שהיה מאוחר מדי, והוא חזר לארץ." לקחתי נשימה עמוקה. לא היה לי מה להפסיד. "ביחד איתך," הוספתי.

"לקח לך זמן רב להגיע למסקנה הזאת." הוא נשמע מאוכזב. איחרתי את המועד?

"תגיד לי שלא זמן רב מדי."

השתיקה שלו הייתה ארוכה וגוש דמעות עלה אל גרוני וחסם אותו לחלוטין. "לא," הוא אמר לבסוף, "חזרת אליי בדיוק בזמן."

לפתע הרגשתי אותו שוב. מתפשט מתוך הלב שלי לכל תא ותא בגופי. הפעם, לא הייתי עיוורת. זיהיתי את תחושת האושר, וידעתי שלא אאפשר לה להתחמק.

סבטלנה מאן

לעיתים הלב מתמלא וגודש,
אני כותבת כדי לרוקן
כדי שאוכל להכניס קצת אוויר לריאות.
כדי שאוכל לתקן.
ואם תבחרו להיכנס ולקרוא
את מבוכי נפשי.
אולי גם אתם תתקנו אותו.
את הלב שלכם, את הלב שלי.


כתבתי שירים מאז שלמדתי עברית. (בכיתה ב') אולי גם קודם. בשנתיים האחרונות התחלתי לכתוב סיפורים אירוטיים שפורסמו באתר שלי, בפייסבוק ובוואטפד. "לחיות מחדש", "WHIPLASH", "זר בלב", "המבט", כולם פרי עטי. 

הכתיבה הפכה להתמכרות שלי, וטיפול שלי בו זמנית. אני כותבת תחת שם העט Svetlana Soulight. בשם הזה תוכלו למצוא אותי גם בפייסבוק, שם אני מעדכנת על כל פרק חדש שמפורסם. אשמח לצרף אתכם לחבריי.