טיול אחרי צבא

טיול אחרי צבא

לפני מספר חודשים חזרה הגדולה שלי הביתה עם פנים נפולות. כשדובבנו אותה לפשר הרגשתה גילינו שהיא קיבלה תשובה שלילית מחברה שלה לגבי טיול ששתיהן תיכננו למזרח הרחוק. "אוף... עכשיו לא יהיה לי עם מי לסוע כי כבר מאוחר מדי לקבוע עם מישהי אחרת ושנת הלימודים עומדת להתחיל בקרוב", הפטירה. לרגע קצת נעלבתי כי כבר קודם לכן שאלתי אותה ואת חברתה אם אוכל להצטרף אליהן לחלק מהטיול לויטנאם. אבל שניה לאחר מכן ומבט אחד נוסף בינינו הבהיר לי שהיא לא שכחה. "אז ניסע שתינו לויטנאם ודי...", אמרה בהחלטיות. 

 

כך נולדה לה הנסיעה המשותפת שלנו לויטנאם. חודשים של תיכנונים וצפייה הביאו אותנו לרגע המיוחל שבו נפרדנו לשלום מהמחצית הגברית של המשפחה שלנו ועלינו על הטיסה. באדיבותה של חברת אירופלוט זכינו לזמן  קונקשיין יחסית ארוך, אז החלטנו לנצל אותו ולצאת אל הכיכר האדומה במוסקבה. עוד בטרם עלינו לטיסה צייד אותנו הדייל בארץ בעצות בנושא: "אל תקחו מונית למוסקבה...", המליץ. מסתבר לדבריו שבמוסקבה יש פקקים מטורפים, אז לקחנו רכבת כמובן משדה התעופה. וכמובן על הדרך לרכבת קיבלנו הדגמה לחינוך סובייטי. בכניסה לרציף הרכבת עומד שוטר ולא נותן לאף אחד מהנוסעים שמגיעים אל הרכבת להכנס אל התחנה, כולם כמובן נענים לו בלי בעייה רק אנחנו שתי הישראליות זכינו למבט נוזף מצידו כשניסינו לעקוף אותו. מסתבר שצריך לחכות עד ש... כל מי שצריך לצאת מהתחנה יוצא. אבל ממש כל מי שצריך לצאת ועד האחרון שבהם, כולל הסבתא הזקנה המדדה והצולעת שהשתרכה בסוף. ורק אז התאפשר לנוסעים שעולים להכנס לרציף. הוא שנאמר: סדר שיהיה כאן!

 

באותו היום הצלחנו אני והגדולה לפצח את השיטה: איך לטייל במוסקבה במשך יום שלם ולהמשיך הלאה. לוקחים רכבת לכיכר האדומה, וקופצים להגיד שלום לחבר פוטין בקרמלין (סתם...!) שהוא באמת אחד המקומות היותר מרשימים שיש במוסקבה. העיר עצמה מאוד יפה, אבל המכשול העיקרי בה הוא מיעוט השלטים באנגלית ועוד יותר מזה מיעוט האנשים שמדברים אנגלית ("אינגליש אני וואן?") בקיצור בקצב הזה לך תמצא מקום שאתה מחפש (כמו לדוגמה נשקיית הקרמלין). בסופו של דבר אחרי כיתות רגליים, קניות ואכילה במסעדות חזרנו לחכות עם המוני ויטנאים ושאר מיני אסייתים לטיסה שלנו להאנוי, ואחרי טיסת לילה הגענו להאנוי.

 

האנוי שפגשנו באותה שעת בוקר נראתה מעט מאכזבת. לי אישית היא הזכירה מאוד מקום אחר (לאגוס או אבוג'ה). משהו שהוא קצת עולם שלישי טיפהל'ה יותר משודרג. הגדולה הביטה בה במבט מאוכזב ואמרה לי: "טוב שבאת איתי... ". כן גם בגיל עשרים ואחת לפעמים זה כיף שיש אמא בסביבה. אבל בהמשך למדנו להכיר את העיר הזאת שמצד אחד היא עמוסה בקטנועים, מה שהופך לאתגר אמיתי בעת חציית כבישים, ומצד שני היא מנהלת איזשהו סדר פנימי מאוד ברור.

 

האנוי שלעת ערב מוציאה שרפרפים קטנים למדרכות, ומזמינה את העובדים בה לאכול את מרק ה"פו" (פה רפה) המסורתי בעלות של כמה שקלים בודדים. זו שלכמעט שעה הופכת את המדרכות שלה לכמעין חדר אוכל אחד גדול ושוקק. האנוי שנחילי הקטנועים שלה מאיימים לדרוס אותך באחת במידה ולא צייתת לחוקי התנועה שלה, שאומרים לך מראש שכאן הולך הרגל הוא אינו המלך, כמו במקומותינו, אלא שהוא צריך להשתלב ולקרוא את הסביבה ולפקוח עיניים. 

 

באותו אחר צהריים אחרי שנחנו כדבעי במלון יצאנו לתור את העיר. כמה רגעים אחרי שיצאנו מהמלון פגשנו ברוכב ריקשה שהזמין אותנו לסיור. נהגי הריקשה, בסייגון אך גם במקומות אחרים, הם לרוב מי שנחשבו למשתפי פעולה עם האמריקאים. לאות ביזוי והפחתה במעמדם במשטר הנוכחי נקבע עבורם שינהגו ריקשות ברחבי העיר. אין לי מושג אם זה שאסף אותנו שיתף פעולה עם האמריקאים או לא, אבל אנגלית הוא לא ידע למעט משפט אחד: "ויטנאם איז ורי הוט". אני והגדולה החלטנו להעניק לו את השם "ויטנאם איז...". יאמר לזכותו של ויטנאם איז שהוא טרח לקחת אותנו לסיבוב נחמד ברחבי העיר במהלכו הגענו גם לשוק אופנתי מדהים בו אפשר לקנות חיקויים של מוצרי  טקסטיל ותיקים במחירים נמוכים מאוד (קניות אתם יודעים... חשוב). בסוף אחרי שאגלי הזיעה שלו איימו גם להציף אותנו (מסכן בכל זאת אנחנו שתיים...) הפצרנו בו להגיע אל תיאטרון בובת המים. 

 

התיאטרון נקרא ת'אנג לונג והוא תיאטרון מסורתי ייחודי. במשך כשעה מוצגות בפני הצופים אגדות מסורתיות וסיפורים היסטוריים. אנחנו לא הבנו מילה כמובן... למעט קריאות האה... והאו... של מפעילי הבובות, אבל זכינו להצגה צבעונית, יפה ולעיתים גם משעשעת. מפעילי הבובות עומדים מאחור מסך ומפעילים את הבובות שלהם באמצעות מוטות במבוק ארוכים כשהבמה עליה מופיעות הבובות היא למעשה בריכת מים. את המוסיקה להצגה מנגנת לקחת נגנים חיה היושבת לצד הבמה ועושה שימוש בכלים מסורתיים. בסוף ההצגה יוצאים מפעילי הבובות ומשתחווים לקהל.  

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.