אור זהב

5d1f67dece956.jpg

השמש נוטה מערבה. השמיים נצבעים בגווניי כתום, ורוד, כחול רך מאוד, מאוד. “זוהי שעת החסד” היא לוחשת לי, “זוהי השעה בה נפתחים השמים לכל הבקשות שלך”. אני מביטה בה במבט משועשע. ספק כלשהו מנצנץ בעיניי הענבריות, שהשמש השוקעת מכניסה לתוכן גוון עמוק ויפה. אני אוהבת לראות את עצמי באור הזה, פניי נשטפים באור זהוב עדין, כאילו נמלאתי אור פנימי פתאום, הייתי רוצה להתהלך בעולם עם הצבעים האלו על פניי ועם האור הקורן ממני בשעת השקיעה.

עד מהרה הופך הכל לחד גוני, שעת החסד נגמרת מהר. ככה זה עם חסדים, הם מגיעים והולכים ואנחנו נשארים עם כל העצבונות והמכאובים. החושך זוחל פנימה, רוח קרירה מתחילה לנשב. “בואי, ניכנס פנימה” היא אומרת לי ונותנת לי יד חמה. אני נכנסת אל הבקתה הקטנה שלה. מחבקת את כתפיי שהצטמררו פתאום. “טוב שאף אחד לא רואה אותי עכשיו” אני חושבת לעצמי, עוד היו חושבים שדעתי נטרפה עליי, מדברת ככה אל עצמי, מושיטה יד, ליד בלתי נראית ומחבקת את כתפיי כאילו היא מחבקת אותי.

אני מדליקה את כל המנורות הקטנות שמצויות בחדר המרכזי, כי ככה היא אהבה את התאורה אצלה בבקתה, “תאורה מרחבית, המאפשרת פיזור של האור ברחבי החדר וגם מאפשרת לכל אחד להתמקד במשהו אחר” ואכן בחדר, שאינו גדול במיוחד, יש ספסל לשניים, עליו פרוסה שמיכת טלאים ישנה, כורסא גדולה ורכה בפינה אחרת, פוף גדול וכחול, עליו פעם היה יושב החתול הגדול, מזרון פרוס בפינה אחרת וכסא אחד, שלא ברור מה תכליתו, עומד ככה באמצע, כאילו מישהו שכח אותו. ליד כל מקום ישיבה יש מנורה עומדת או אהיל שתלוי מעל, התאורה מחבקת, מושכת את כל מי שנכנס פשוט לשבת על משהו ולהיות.

בחדר השני של הבקתה, עומדת מיטה זוגית מכוסה במצעים רכים. עליה המון כריות, לצידה שידה קטנה עם ערמת ספרים, בכל ספר סימנייה, במקום אליו הגיעה כשעוד הייתה.

“את רוצה לאכול משהו?” אני שומעת אותה שואלת אותי. “רק לשתות” אני עונה כמעט אוטומטית, שוב עונה אל הקול שלה, המהדהד בראשי. אני מכבה את האור בחדר השינה, מנגבת דימעה סוררת, שצצה לה משום מקום והכתימה את החיוך שלי. אני ניגשת למטבח הזעיר, מוזגת לי מים לכוס קרמיקה מלאה בצבעים, שאהבתי תמיד. אני שותה בבת אחת את המים וצוחקת לעצמי את הנזיפה שלה, שתמיד הייתה מגיעה, כשהייתי עושה את זה.

“טוב, מה אני עושה עכשיו?” יש לי ערב ולילה שלם להעביר כאן, לבד. עם המחשבות שלי, עם הדמיונות שלי, איתה ולא איתה. זו הייתה החלטה של רגע להגיע הנה, עם כל הלחץ של היומיום, עם הפחד הגדול שלי מלהיות לבד, עם המשימות שיש לי להשלים ועם ההחלטות שיש לי לקבל. ההגעה הנה הייתה מפלט וצורך קיומי עבורי ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

“אוקיי” אני אומרת לעצמי, דבר ראשון שאני רוצה לעשות, זה להוריד את כל הבגדים שלי, להרגיש הכי חופשייה ומשוחררת. לאט, לאט אני מסירה את הסוודר הגדול והמהוה, אחריו, נחלצות הנעליים, הגרביים מושלכות לפינה ואחריהן המכנסיים . את החולצה אני מתקשה להוריד, הדמעות זולגות שוב מעיניי, לא יודעת למה דוקא החולצה מביאה אותי לכדי דמעות, אולי נזכרתי כיצד אתה מוריד לי את החולצה לאט ממש “כדי להתענג על כל פיסה שלך שנחשפת אל מולי” אתה נוהג לומר. אני נשארת בחזייה ורודה ותחתונים פירחוניים, “נו, נו, ככה חינכחתי אותך?? ללבוש חזייה ותחתונים לא תואמים??”

אני פורצת בבכי וצחוק בלתי נשלטים, זה נכון, היא תמיד אמרה לי ללבוש חזייה ותחתונים תואמים…לימדה אותי להשקיע בהלבשה תחתונה, להרגיש יפה גם בלי כל הכיסויים שאני נוהגת לעטות על גופי. “טוב תקשיבי” אני אומרת לה בלחש, “מה זה משנה עכשיו, גם ככה אני רחוקה ממנו, מהאהוב שלי, גם ככה אני לא במצברוח, אז הלבשה תחתונה? זה מה שחשוב עכשיו?” היא לא עונה לי, אוף כמה הייתי רוצה שתהיה כאן עכשיו. שתגער בי, שתחבק אותי, שתכין לי ארוחת ערב, שתפשיט אותי לאט, לאט כמו שאתה אוהב, שתעמיד אותי תחת איזו מנורה עמומה, ותביט בי בשקט חקרני שכזה. ואני אעמוד בפוזה של “ונוס ממילו” נבוכה ומגרה, תמימה ופתיינית, אסתיר וגם לא, את גופי המשתוקק. אתה תגיד לי ” כמה אני רוצה אותך עכשיו”, אני אתחיל להתקרב אליך ואז תגיד לי “רגע אל תזוזי, בואי נשמר את רגע הקסם הזה, שבו את רוצה ואני רוצה ועדיין לא מתממשים” וככה היינו עומדים כמה דקות, אני במערומיי, אתה לבוש, ומחכה לי שאסיר את בגדייך במהירות ובהילות, כאילו עוד רגע ייגמר הקסם וייעלם.

“אז לעולם לא תורידי את החזייה הזו והתחתונים האלה?” אני שוב שומעת אותה לוחשת באוזניי. אני לא עונה לה, נוח לי ככה, לוקחת את שמיכת הטלאים מהספסל ומתעטפת בה. אני יודעת שכשאסיר את בגדיי התחתונים, לא אוכל לעמוד בפרצי הגעגוע והתשוקה אליך, אתקשר אליך ואתחנן שתבוא מיד.

לא, לא בשביל זה חזרתי לבקתה שלה, חזרתי הנה כדי לעשות סדר במחשבות שלי, להתנתק ליממה אחת, מהמעיק, המעסיק והמכביד. אתה האהוב שלי, תחכה לי לילה ויום, אני אחזור , אני מבטיחה. עד שמצאתי אותך, עד שמצאת אותי, לא אלך ממך אהובי.

אני נוחתת בכבדות על הפוף הכחול, השמיכה מחבקת אותי כמוה, עוצמת את העיניים, מניחה את כפות רגליי על ריצפת האבן, מתחברת לאדמה, לראשית, ליסוד שלי. רוצה להרגיש שוב יציבה. מזמנת את אנרגיית הבריאה אל גופי, אל כל מרכזי האנרגיה הצבעוניים שלי. מזרימה את אנרגיית הבריאה ורואה בעיני רוחי כיצד ספיראלה של ריפוי מציפה את גופי. אני מרחפת, אנרגיית הבריאה עוטפת את כולי, מלאכים עולים ויורדים בסולמות, מפזרים זהרורי אור בכל איבר ואיבר מגופי.

לפתע היא מופיע מולי, יפה ובהירה במלא הדרה, אומרת לי בקולה השקט והמתנגן:  

“ילדה אהובה שלי, אני הולכת ממך עכשיו, משאירה בתוכך הרבה אהבה ממני, חיבוקים, נשיקות, מילים וכנפיים – כן, כנפיים. אני משאירה לך את כנפי הכסף שלי, הגביהי עוף, השמים והמים פתוחים עבורך במלוא עוצמתם. תני לעצמך להמריא ולעוף, יש בך את העוצמה, יש בך את החוכמה ובעיקר יש בך אהבה! את ילדה אהובה ואוהבת. את הינך מבורכת. אני ממשיכה לעולמות גבוהים, אשמור עלייך משבעת הרקיעים, האמיני ביכולותייך הגבוהות, את האמונה שלי כבר יש לך”

מעיני העצומות שוב זולגות הדמעות, אני רוצה לאחוז בכנפה, להשאיר אותה עוד קצת איתי. היא כבר רחוקה, מגביהה מעלה, מעלה. אני מרגישה קרני שמש מציפות את גופי, מאירות אפילה וחושך, מביאות ניצוצות זהב לליבי. אני מודה לאנרגיית הבריאה המבורכת, מודה ל”בורא כל שישנו”, רוכסת את גופי מלמטה למעלה, מנסה להתקרקע חזרה.

בבוקר, עם השחר, אני מתעוררת. גופי כמו קפא על הפוף הכחול. אני זוחלת ממנו אל הריצפה הקרה, מתלבשת בחיפזון בבגדיי, שהסרתי אמש לאט, לאט. אני מרגישה שהיא כבר לא כאן. אני מכבה את המנורות שנשארו דלוקות מאתמול, סוגרת תריסיי עץ ישנים, כשאני שומעת מבחוץ את החתול שלה מייבב. אני פותחת את הדלת ורואה אותך יושב על המדרגה הראשונה. ישן.

בשקט אני מנשקת את קודקוד ראשך, אתה מתעורר מיד, כשחיוך ענק על פניך. “מה אתה עושה כאן?” אני שואלת בפליאה “קראת לי אז באתי” אתה אומר, ומחבק אותי חזק.  

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר