ברכה אחרונה כבר נכתבה לקטנה ביותר שלי, הוקראה בפני האורחים המכובדים וחזרה למקומה בין המילים שנרשמו על דף והתקפלו חזרה לתוך מקומם עם שאר הברכות.
יש כל כך הרבה מילים שהייתי רוצה לכתוב לה ולומר אותם שם מול כולם אבל, יש דברים שצריכים להישאר לרגעים מתאימים ולמצבים בחיים בהם היא תצטרך את אמא שלה לצידה.
כמו הרגע הזה שהנער הראשון בחייה ש”אהבה”, ישבור את לבה הקט בפעם הראשונה – וכולנו יודעים שזה בלתי נמנע.
כמו הרגע הזה שהיא תתאכזב מכשלון חרוץ, גם לאחר שהתאמצה כדי שזה לא יקרה – כי לא תמיד זה תלוי במאמץ שלה ויש נסיבות חיצוניות שתורמות לכך.
כמו הרגע הזה שהיא לא תהיה בטוחה ש”הכן” שלה שאמור להימשך לנצח, יימשך כך -במיוחד אחרי שהוריה הוכיחו לה אחרת.
כמו הרגע הזה שהיא תגלה שבדיוק כמו שאנשים נכנסים לחייה, כך הם גם נעלמים לפעמים – לא תמיד צריך להבין אותם, אלא פשוט לשחרר את הכעס עליהם ולהתקדם הלאה.
כמו הרגע שהיא תגלה שאנשים יודעים לפגוע, רק כדי לפגוע – היא תצטרך להשלים שזה רוב הזמן בכלל לא קשור אליה. רוב האנשים שפוגעים באחרים הם אנשים שנפגעו בעצמם.
כמו הרגע הזה שהיא תחפש את עצמה של פעם או את זו של מחר ותרגיש בילבול מוכר כל כך – משבר שנפוץ בשנים האחרונות עם עליית תופעת האינדיבידואליזם.
כמו הרגע הזה שהיא תמצא את מבוקשה והוא יהיה מאתגר ואולי לא נוח לסביבתה לקבל – והיא תצטרך ותצפה לקבל את תמיכת קרוביה ואוהביה.
ילדתי היקרה, את עוד צעירה מדי כדי להבין את העולם ולצערי עד שתגיעי לגילי, הוא עוד ישתנה כמה פעמים ואולי עד אז אני כבר לא אבין את ראש “הצעירים” של המחר, השווים לך.
זה בכלל לא משנה מה תהיה גישת בני האדם לגבי זוגיות, הצלחות, חיפוש עצמי, כשתגדלי, הבטחה אחת שמורה לך בין המילים שלי ובתוך החיבוק התמידי של – האמא הזו שלך, תמיד תהיה שם לטפח, לחנך, לייעץ, לעזור ובעיקר לאהוב אותך בדיוק כפי שאת היום, בעוד שבוע או תהיי בעוד עשור.
·נכתב בידי בוגרת בית הספר לחיים, שמבינה שהלימודים האלה לא מסתיימים עד שעוצמים את העיניים בפעם האחרונה.
