כבר לא מקמטת את עצמי

כבר לא מקמטת את עצמי

ההשתקפות בה הבחנתי לאחרונה הייתה גדולה מכדי להכיל ודרכה גיליתי בעצמי עוד סעיף בזכותו אני נעה יותר בנוחות באזור הלבד שלי.

חשבתי שהשנים האחרונות החלישו והפכו אותי לאחרת, היו גם לא מעט מקרים בהם הרגשתי שהשתניתי ולא לטובה. ופתאום, ראיתי אותי באור אחר, חזק יותר וקצת בהיר אפילו, מן אור נעים למראה. לשם שינוי נהניתי מלבהות בו ולא הרגשתי שהוא מעפיל עלי.

אני מבינה היום שהשביל אליו נזרקתי מוביל לכיוון הנכון וככל שאני מתקרבת, הלחץ גובר.

 

השביל מוביל אל הר מולו אני עומדת, סוקרת ומסתקרנת, יודעת שיש עוד דרך ארוכה לפניי ובאותה הנשימה, שאצליח לכבוש אותו. כוחות חדשים מתחילים להראות ניצנים, כאלו קצת שונים ממה שאני מכירה. אני עדיין מתוודעת אליהם ובוחנת אותם, כמובן שמשתדלת מכל כיוון וזווית, כי בכל זאת, זו אני.

הדרך בה אני מתהלכת, פעם מושכת ופעם דוחפת אותי קדימה בקצב שאני לומדת להתרגל אליו, לעומת מקרי עבר בהם הרגשתי שנהנים לשחק בי ככדור פינג פונג בין חוויה לחוויה ותוך כדי התרסקות, כל האנרגיות שלי היו נשאבות מטה.

תחושת ההודייה מתעוררת לאיטה לאחר שזנחתי אותה קצת. משהו אחר מתחיל לחלחל ומביא אלי את ההבנה שאולי אני מתחילה לזכות באיזושהי גאולה. מי יודע, אולי אתחיל לקרוא ספר או להנות מבישול, דברים שלא אהבתי לעשות לבדי.

יש בי המון תובנות ותחושות חדשות, אני אחת מכולם ואני מתחילה לחזור לחיים, אבל יותר מכל שום דבר לא יכול לשבור אותי אלא אם אני נותנת לו אור ירוק.

החיים יכולים להיות כלבה אחת גדולה ועם זאת, אני המושכת בחוטים ולא החיים עצמם.

 

ההבנה הזו נותנת לי אוויר לנשימה, חופש אנרגטי ומחשבתי. לקח לי זמן והרבה מכשולים להגיע לפה. אני עדיין לא נושמת אוויר פסגות אבל החופש שיצרתי לי במרחב האישי, מעניק דקה או שתיים של שלווה מבחירה.

אני כבר לא מקמטת את עצמי. קוראת אותי כספר פתוח.

מיכל רץ

דברים טובים מגיעים באריזות קטנות